רגישות בנתינה / רפי זברגר

שקלים טו ע''א 

הקדמה

נלמד את המשנה האחרונה בפרק חמישי:
שתי לשכות היו במקדש: אחת לשכת חשאין, ואחת לשכת הכלים.
היו במקדש שתי לשכות שהיו קשורות להבאת ''תרומות'' לצרכי המקדש.
לשכת חשאין - יראי חטא נותנין לתוכה בחשאי, ועניים בני טובים מתפרנסין מתוכה בחשאי.
לשכה אחת הנקראת ''חשאין'' על שם שהכל היה נעשה שם בחשאיות. אנשים מכניסים כסף עבור נצרכים בחשאיות, ללא שיראו מיהו הנותן. ואנשים נזקקים, גם אם היו ''בני טובים'', שלא היו רגילים לקבל סיוע, היו באים ונוטלים משם כסף בחשאי, כך שאף אחד לא היה רואה זאת. זוהי אחת הדרגות הגבוהות של נתינת צדקה.
לשכת הכלים - כל מי שהוא מתנדב כלי, זורקו לתוכה ואחת לשלשים יום הגיזברין פותחין אותה, וכל כלי שמצאו בו צורך לבדק הבית - מניחין אותו, והשאר - נמכרין ודמיהן נופלין ללשכת בדק הבית.
לשכה שנייה עבור כלים אשר אנשים ביקשו לתרום לבדק הבית. מניחים את הכלים בלשכה זו, ואחת לחודש גזברי המקדש היו ממיינים, וכלים שניתן היה להשתמש בהם במקדש השאירו, והשאר נמכרו, והכסף עבר לצרכי המקדש. 
 

הנושא

בהמשך לתיאור לשכת חשאין, מתארת הגמרא מספר אופנים וסיפורים אשר מיישמים את הרגישות הגדולה הנדרשת בנתינת צדקה.
1. רבי יעקב בר אידי ורב יצחק בר נחמן הוון פרנסים, והוון יהבין לרבי חמא, אבוי דרבי יהושעיה דינר, והוא יהיב ליה לחורנין.
קשה לאנשים לקחת כסף ישירות מגבאי הצדקה, ולכן רבי יעקב בר אידי ורב יצחק בר נחמן, שהיו גבאי צדקה, העבירו את הכסף לעניים דרך רבי חמא, שלא היה מזוהה עם גבאי צדקה.
2. רבי זכריה, חתניה דרבי לוי: היו הכל מליזין עליו - אמרין דלא צריך, והוא נסב מן דדמך. בדקין ואשכחין דהוה מפליג ליה לחורנין.
סיפור דומה מצד שני: רבי זכריה היה מוכן לספוג עלבונות מן הציבור, על כך שקיבל כסף מצדקה למרות שלא היה נזקק, והכול כדי לחלק לעניים בסתר, עובדה שנודעה לרבים רק מאוחר יותר.
3. רבי חיננא בר פפא הוה מפליג מצוה בליליא. חד זמן פגע ביה רבהון דרוחייא, אמר לו: לא כן אלפן ר' [דברים י"ט, י"ד] לא תשיג גבול רעך. אמר לו: ולא כן כתיב [משלי כ"א י"ד] מתן בסתר יכפה אף, והוה מסתפי מיניה, וערק מן קומוי.
סיפור "מיסטי" על ''שדים ורוחות'' שהיו מנסות לפגוע ברבי חיננא שהיה מחלק צדקה בלילה כדי לקיים ''מתן בסתר''. השד ''טען'' כלפי רבי חיננא שהוא מסתכן בהליכה בלילה ולכן היא ''ביקש'' לפגוע בו. ורבי חיננא ציטט פסוק ממשלי, אשר ''מחזק'' את נותני מתן בסתר, ו''שומר'' עליהם מ"חרון אף מזיקים". פסוק זה ''הכריע'' את הדיון הוירטואלי, והשד ''פחד'' ועזב את הזירה.
4. אמר רבי יונה: אשרי נותן לדל - אין כתיב כאן, אלא [תהילים מ"א, ב'] אשרי משכיל אל דל. זה שהוא מסתכל במצוה היאך לעשותה.
רבי יונה למד מן הפסוק בתהילים, כי יש למצוא כל דרך, אף שאינה רגילה ומצויה, והכל כדי לקיים את מצוות נתינת הצדקה בדרך מושכלת ורגישה. ומיד מספרים לדוגמא, כיצד פעל רבי יונה בכיוון זה.
5. כיצד היה רבי (יוחנן) יונה עושה? כשהיה רואה עני בן טובים שירד מנכסיו, היה אומר לו: בני, בשביל ששמעתי שנפלה לך ירושה ממקום אחר, טול ואת פורע. מן דהוה נסיב, הוה אמר ליה: מתנה היא לך.
''בן טובים'' שהפך להיות נזקק לסיוע ועזרה כספית, מאוד מתקשה בסטטוס החדש שלו. לכן, רבי יונה הציע לו לקחת הלוואה ''על סמך ירושה'' שהוא עתיד לקבל, למרות שאין זה סיפור אמיתי, ובכך הוא ''נתרצה'' לקבל את הכסף. בסופו של דבר רבי יונה ויתר לו, והפך את ''הלוואה'' להיות מתנה.
 

מהו המסר

למדנו מספר עקרונות מדהימים המעידים על רגישות חכמים בקיום מצוות צדקה:
1. יותר קל לאנשים לקבל צדקה מאנשים שאינם מזוהים עם גבאי צדקה, ולכן יש להשתדל לתת לנזקקים, על ידי אנשים שאינם עוסקים בצדקה.
2. למרות שבדרך כלל יש למצוא חן בעיני אנשים (משלי ג', ד': וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם) כדי לקיים מצוות צדקה ברגישות רבה, מותר ואולי אף רצוי, ''לספוג'' עלבונות אף שבכך לא נמצא חן בעיניהם של אנשים.
3. למרות שבאופן כללי, אנו מצווים להיזהר ולא להסתכן בהליכה במקומות מסוכנים ובשעות מסוכנות, הרי שכדי לקיים מצוות צדקה ברגישות רבה, מותר אף להסתכן ולעשות זאת בעת סכנה.
4. למרות שבדרך כלל יש עניין להתרחק מאוד מדבר שקר (שמות כ''ג, ז': מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק ) מותר לשקר לאדם הנזקק לצדקה, ובלבד שלא ירגיש אי נעימות לקבל את הסיוע.
שנזכה להיות תמיד בין הנותנים, ולתת ברגישות רבה.
 
 
לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]