וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ / סנהדרין נב ע"ב
הרב אביהוד שורץ
דף יום-יומי, תורת הר עציון
"מצות הנהרגין – היו מתיזין את ראשו בסייף, כדרך שהמלכות עושה. רבי יהודה אומר: ניוול הוא לו, אלא מניחין את ראשו על הסדן וקוצץ בקופיץ. אמרו לו: אין מיתה מנוולת מזו".
"תניא, אמר להן רבי יהודה לחכמים: אף אני יודע שמיתה מנוולת היא, אבל מה אעשה, שהרי אמרה תורה 'ובחֻקֹתיהם לא תלכו'.
ורבנן – כיון דכתיב סייף באורייתא, לא מינייהו קא גמרינן".
ההבנה הפשוטה בדברי חכמים היא שכשיהודי מקיים את מצוות התורה, לא ייתכן איסור מצד "וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ".
התוספות על אתר (ד"ה אלא) מעמתים את סוגייתנו עם סוגיה במסכת עבודה זרה (יא ע"א) שממנה עולה כי ייתכן חשש "וּבְחֻקֹּתֵיהֶם" אף בהלכה המפורשת בתורה. והם מיישבים:
"דאי הוי חוקה לעבודת כוכבים, אפילו הוה כתוב באורייתא לא הוה מהני. אבל הכא איירי בחוק העובדי כוכבים שלא לשם עבודת כוכבים, דומיא דסייף, דכיון דכתיב באורייתא לא מינייהו גמרינן, ושרי".
בעלי התוספות מבחינים בין שני סוגים של "חֻקֹּתֵיהֶם" – חוקות עבודה זרה ומנהגים הרווחים בין הגויים אך אין בהם עבודה זרה. החידוש בדברי התוספות הוא שחוקה מן הסוג הראשון אסורה לעולם, אפילו כדי לקיים את מצוות התורה.
אשר לעצם העיקרון "לא מינייהו קא גמרינן", שמעתי ממורנו הרב ליכטנשטיין זצ"ל שאפשר לבארו בשתי דרכים:
א. "לא מינייהו קא גמרינן" הוא סוג של 'מתיר': המעשה הוא אכן הליכה בחוקות הגויים, ואף על פי כן הוא מותר, משום שמצווה שנקבעה בתורה לא תוכל להשתנות בשל מנהגי הגויים. פוסקים רבים דנו בנושא זה ובשאלה עד כמה אפשר לשנות מנהגים יהודיים בגלל חוקות הגויים. לדוגמה: יש שאסרו על אבלים לענוד סרט שחור על היד משום חוקות הגויים; ואילו אחרים טענו שכבר הראשונים התירו לבישת שחורים בזמן אבל, ואם קיבלו הגויים חוקות אלה, אין אנו צריכים לשנות ממנהגנו ומתורתנו בגללם.
ב. העושה מה שכתוב בתורה הולך בחוקות התורה, ולא בחוקות הגויים. לפי גישה זו, אין צורך ב'מתיר', משום שאין כאן הליכה בחוקות הגויים כלל ועיקר: שורש האיסור ללכת בחוקות הגויים הוא החיקוי – אימוץ התרבות הזרה, מנהגיה ודרכיה; ולכן כשלא מדובר בחיקוי אלא בקיום מצוות התורה, אין בזה שום צד איסור.
הרב ליכטנשטיין הציע נפקא מינות שונות בין שתי הדרכים, ונציין אחת מהן. הזכרנו לעיל את עניין ענידת סרט שחור בשעת אבל. כמובן, אותם ראשונים הכותבים שאבל ילבש שחורים אינם רואים בכך דין תורה אלא מנהג בעלמא, ואף על פי כן התירו אותו; ונראה שסברו כי מאחר שמקיים המנהג אינו מחקה את הגויים אלא הולך בדרכי היהדות ובמנהגיה, אין בזה משום "וּבְחֻקֹּתֵיהֶם", כהבנה השנייה שהבאנו. ברם ייתכן בהחלט שעל פי הדרך הראשונה, ש"לא מינייהו קא גמרינן" הוא היתר לעשות מעשה 'גויי' מובהק, רק דין תורה יכול להיות 'מתיר' מספיק להליכה בחוקות הגויים, ולא דין דרבנן.
