הבא על אביו / סנהדרין נד ע"א
הרב שמואל שמעוני
דף יום-יומי, תורת הר עציון
בברייתא המובאת בסוגייתנו נאמר שהבא על אביו חייב שתיים, וכן פסק הרמב"ם (שגגות ד, א): "הבא על אביו חייב שתים, אחת משום 'ערות אביך לא תגלה' ומשום 'ואת זכר לא תשכב'". ואולם נחלקו הלישנות בסוגייתנו אם רבי יהודה מודה לחיוב משום ערוות אביו. הדיון בסוגיה סובב על כללי הילפותות, אך מצד הסברה הדעה שאינה רואה כאן איסור קורבה נראית קשה: כלום אין אב ובנו קרובים ישירים דיים להקים איסור עריות?
ייתכן שהדבר תלוי בהבנת איסור משכב זכור. מצד אחד, איסור זה מופיע בפרשת עריות, ויש מקום לראותו כחלק אינטגרלי ממנה – חיבור אישותי בין שני אנשים שהתורה אוסרת על חיבורם. מצד שני, אפשר לטעון שחיבור אישותי ייתכן רק בין איש לאישה, ומשכב זכור ומשכב בהמה – הגם שהם מנויים בפרשת עריות – אינם אלא פעילות מתועבת שאסרה התורה, אך לא איסורי עריות רגילים.
חקירה זו מתעוררת בדין משכב זכור בהקשרים שונים (ראה לדוגמה תוספות יבמות נד ע"ב ד"ה בזכור), ואנו נסתפק כאן בראיה אחת לכל צד.
הברייתא המובאת להלן בסוגייתנו דורשת את הפסוק "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם" (ויקרא כ, יג), ומן המילים "מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה" היא לומדת:
"מגיד לך הכתוב ששני משכבות באשה. אמר רבי ישמעאל: הרי זה בא ללמד ונמצא למד [רש"י: למשכב זכור לא איצטריך קרא, דפשיטא לן, דכל משכב זכר שלא כדרכו הוא, אלא האי 'משכבי' לאשמועינן אתא דהבא על אשה בין כדרכה בין שלא כדרכה חייב]".
אם אפשר ללמוד ממשכב זכור את דין ביאה שלא כדרכה בכל איסורי עריות, מסתבר שמדובר באותה תופעה, דהיינו בחיבור אישותי אסור. אומנם אפשר לדחות ראיה זו ולומר כי ההשוואה מבוססת על הדמיון בתופעה הגופנית, אך המשמעות הנפשית וההלכתית שונה בתכלית: באיסורי ביאה רגילים מדובר בחיבור, ואילו במשכב זכור – בפעילות מינית גרידא.
ראיה חזקה ביותר לכיוון השני עולה מדברי הגמרא להלן (נה ע"א) שהבא על עצמו חייב שתיים (אם פוסקים ש"משמש מת בעריות" חייב, עיין שם) – כשוכב וכנשכב. לא נעסוק כאן בשאלת החיוב הכפול, ומה שחשוב לענייננו הוא עצם ההנחה שיש כאן משכב זכור: ברי שאין חיבור אישותי בין אדם לעצמו, ואם כך, מוכח מכאן שמשכב זכור אינו נתפס כחיבור אישותי.
מעתה נוכל להבין בנקל את הדעה שהבא על אביו חייב משום משכב זכור בלבד. איסורי עריות מכוונים כלפי חיבור אסור בין קרובים. אם משכב זכור כלל אינו חיבור אישותי, אין לראות בביאה על האב ביטוי לתופעה של גילוי עריות משפחתי.
ומה סוברת הדעה שנפסקה להלכה, שהבא על אביו חייב שתיים? אפשר שהיא סבורה שאומנם יש כאן חיבור אישותי, כמו בעריות אחרות. אבל אין הכרח לומר כן, כפי שנבאר.
ראשית, יש לשים לב שאין כאן הלכה גורפת, הנוגעת לכל ביאה על קרובים זכרים: ההלכה שלפנינו נוהגת רק במקום שיש דרשה מיוחדת, ואפשר שיש לתורה טעם מיוחד לחייב חיוב כפול בקרובים אלו דווקא.
שנית, יש לעמוד על ניסוחו של הירושלמי (ז, ו, הובא בתוספות ד"ה הבא) לחיוב המיוחד הזה. הירושלמי שואל מדוע אין הכרת של ביאה על אביו נמנה ברשימת הכריתות שבתחילת מסכת כריתות: "וניתני שלשים ושבע כריתות בתורה?". ותשובתו: "רבי מנא אמר: כל שם זכור אחד" – איסור ביאה על האב אינו איסור של קורבה אלא וריאציה ייחודית של איסור משכב זכור. הדבר אינו נהיר לי דיו, אך מכל מקום, ודאי שלא מדובר בחיבור אישותי כמו בשאר איסורי עריות.
