מצוות דינים בבני נח / סנהדרין נו ע"ב

הרב ברוך וינטרוב

דף יום-יומי, תורת הר עציון

בסוגייתנו מובאת מחלוקת בשאלה אם בני נח נצטוו על הדינים, או שמא זוהי מצווה שנתחדשה לבני ישראל במרה. ויש לשאול: הרי הכול מודים שבני נח נצטוו על הגזל, ואם כן, מה עניינה של מצוות דינים?

התשובה לשאלה זו תלויה במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן. זה לשון הרמב"ם (מלכים ומלחמותיהם ט, יד):

"וכיצד מצווין הן על הדינין? חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות אלו ולהזהיר את העם, ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו יהרג בסייף. ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל, והם ראו וידעו ולא דנוהו".

לדעתו, מצוות דינים מחדשת חיוב למנות דיינים ולייסד מערכת אכיפה.

הרמב"ן, בפירושו למעשה שכם (בראשית לד, יג), הביא את דעת הרמב"ם וחלק עליו:

"ועל דעתי הדינין שמנו לבני נח בשבע מצות שלהם אינם להושיב דיינין בכל פלך ופלך בלבד, אבל צוה אותם בדיני גנבה ואונאה ועושק ושכר שכיר ודיני השומרים ואונס ומפתה ואבות נזיקין וחובל בחבירו ודיני מלוה ולוה ודיני מקח וממכר וכיוצא בהן, כענין הדינין שנצטוו ישראל. ונהרג עליהן אם גנב ועשק או אנס ופתה בתו של חבירו או שהדליק גדישו וחבל בו וכיוצא בהן. ומכלל המצוה הזאת שיושיבו דיינין גם בכל עיר ועיר כישראל. ואם לא עשו כן, אינן נהרגין, שזו מצות עשה בהם, ולא אמרו אלא 'אזהרה שלהן זו היא מיתתן', ולא תיקרא אזהרה אלא המניעה בלאו".

מצד אחד, הרמב"ן מרחיב ביותר את מצוות דינים, ולדעתו זוהי מצווה לגבש מערכת חוקים שלמה. מצד שני, הוא מפחית מחומרת עונשהּ וקובע שאין בן נח נהרג עליה, מפני שהיא מצוות עשה ולא לאו.

הרמב"ם והרמב"ן חלוקים אפוא בדבר היחס בין איסור גזל ובין מצוות דינים. לדעת הרמב"ם, כל דיני הממונות (גנבה, אונאה, דיני שומרים וכו') בכלל איסור גזל, ומצוות דינים מטילה על בני נח אחריות לענוש את מי שעבר עבירה; ואם לא עשו כן, הריהם שותפים לאותה עבירה ונהרגים עליה. הרמב"ן, לעומת זאת, מבין שאיסור גזל כולל רק גזל במובן הצר של המושג, ואילו מצוות דינים מחייבת גיבוש של מערכת חוקים ממוניים, ובכללה גם הושבת דיינים. על כן רואה הרמב"ן מצווה זו כמצוות עשה בלבד, ולדעתו אין בן נח נהרג עליה. (לעניין חיוב מיתה על מצוות דינים עיין להלן ריש דף נט ע"א, "דינין... קום עשה ושב אל תעשה נינהו"; ונראה שנחלקו הרמב"ם והרמב"ן בהבנת דברי הגמרא שם, ואכמ"ל.)

לסיום נעיר כי ייתכן שמחלוקת הרמב"ם והרמב"ן משתקפת כבר במחלוקת המדרשים בסוגייתנו בשאלה מניין נלמדת מצוות דינים: יש הדורשים זאת מן הפסוק "וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים", ונראה שלדעתם זוהי מצווה למנות דיינים, ויש הדורשים מן הפסוק "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט", ולדעתם זוהי מצווה על דרך משפט בכלל.