מוטיבציה לפעולות הנעשות בעל כורחו / רפי זברגר

יומא י ע''א-ע''ב

הקדמה

הגמרא ממשיכה לדון במאפייני לשכת פרהדרין. במאמר זה נתמקד בשאלה האם הייתה מזוזה בלשכה זו או שמא לא.
כל הלשכות שהיו במקדש לא היו להן מזוזה, חוץ מלשכת פרהדרין שהיה בה בית דירה לכהן גדול. אמר רבי יהודה: והלא כמה לשכות היו במקדש שהיה להן בית דירה, ולא היה להן מזוזה. אלא, לשכת פרהדרין גזירה היתה.
מחלוקת תנאים האם מעיקר הדין יש חובת מזוזה בלשכת פרהדרין. תנא קמא סובר כי באותם שבעת ימים בהם הכהן הגדול שוהה בלשכה זו, היא מהווה עבורו ''דירה'' ולכן יש חובה מן התורה לקבוע שם מזוזה. לעומתו, סובר רבי יהודה כי אין זו ''דירת קבע'', ולכן מעיקר הדין אינה מחויבת במזוזה, כשם שגם בלשכות האחרות בהם שהו שומרי בית המקדש לא הייתה מזוזה.
בכל אופן גזרו חכמים לקבוע מזוזה גם לשיטת רבי יהודה, משום גזירה שמא יאמרו ''כהן גדול חבוש בבית האסורים'', כפי שנלמד בהמשך הגמרא. 
   

הנושא

ישנם בגמרא מספר הסברים למחלוקת שבין תנא קמא ורבי יהודה, נפרט את ההסברים עם פירוט חלק מן הקושיות על אותם הסברים:
מאי טעמא דרבי יהודה? – אמר רבה: קסבר רבי יהודה כל בית שאינו עשוי לימות החמה ולימות הגשמים - אינו בית.
רבה מסביר כי מחלוקת התנאים מהי הגדרת ''בית'' המחייבת מזוזה. רבי יהודה סובר כי אם לא גרים בבית במשך עונות השנה (קיץ וחורף) הרי שאינה מוגדרת כ''בית'' ולכן אינה מחויבת במזוזה מעיקר הדין. תנא קמא סובר כי גם אם יש שהות זמנית מוגדרת כמו אותם שבעה ימים, הרי המקום מוגדר כ''בית'' באותה תקופה, המחייב לקבוע מזוזה.
אלא אמר אביי: בשבעה - דכולי עלמא לא פליגי דמיחייבא, כי פליגי - בשאר ימות השנה. רבנן סברי: גזרינן שאר ימות השנה אטו שבעה, ורבי יהודה סבר: לא גזרינן.
לפי אביי כולם (תנא קמא ורבי יהודה) סוברים כי יש מצוות קביעת מזוזה מדאורייתא, באותם שבעה ימים בהם שהה הכהן הגדול בלשכת הפרהדרין (גם לרבי יהודה, כפי שחייב רבי יהודה לקבוע מזוזה בסוכה). מחלוקתם האם גוזרים להשאיר את המזוזה גם בשאר ימות השנה, משום חשש שמא ישכחו לקבוע בשבעת הימים (תנא קמא) או לא גוזרים, כיוון שאין חשש כזה.
למעשה יש לומר, כי גם לרבי יהודה הייתה מזוזה בשאר ימות השנה, אבל מסיבה אחרת שהוזכרה כבר לעיל: ''שמא יאמרו כהן גדול חבוש בבית האסורים''.
אמר ליה רבא: והא סוכת החג בחג קתני!
מקשה רבא על הסבר אביי: כיצד ייתכן לומר כי כולם מסכימים שמדין דאורייתא ''ישיבה זמנית'' נחשבת כ''בית'' לחייב מזוזה, והרי חכמים אינם מחייבים לקבוע מזוזה בסוכה, שהיא כידוע ''ישיבה זמנית'' למשך שבעה ימים בשנה.
אלא אמר רבא: בשאר ימות השנה - כולי עלמא לא פליגי דפטורה, כי פליגי - בשבעה. וסוכה טעמא לחוד, ולשכה טעמא לחוד. סוכה טעמא לחוד; רבי יהודה לטעמיה, דאמר: סוכה דירת קבע בעינן, ומיחייבא במזוזה. ורבנן לטעמייהו, דאמרי: סוכה דירת עראי בעינן, ולא מיחייבא במזוזה. ולשכה טעמא לחוד; רבנן סברי: דירה בעל כרחה - שמה דירה, ורבי יהודה סבר: דירה בעל כרחה - לא שמה דירה, ומדרבנן הוא דתקינו לה, שלא יאמרו כהן גדול חבוש בבית האסורין.
רבא חולק על אביי וסובר כי בשאר ימות השנה כולם מסכימים שאין חובת מזוזה בלשכת פרהדרין, ומחלוקתם היא לאותם שבעה ימים של סוכות ושל הפרשת כהן גדול. מחלוקת בנושא אחד לשכת פרהדרין, ומחלוקת אחרת בנושא סוכות.
בסוכות מחלוקתם נובעת מהגדרת מצוות ישיבה בסוכה. האם הינה ''דירת קבע'' ואז מחויבת במזוזה (רבי יהודה), או שמא אינה אלא ''דירת ארעי'', ולכן אינה מחויבת במזוזה (תנא קמא).
חיוב מזוזה בלשכת פרהדרין תלוי במחלוקת אחרת: האם אנשים הגרים במקום מסוים שלא מרצונם החופשי, אלא בעל כורחם, האם מחויבים במזוזה (תנא קמא) או שמא לא (רבי יהודה).
כנאמר לעיל, וכאן זה המקור: גם רבי יהודה הפוטר מעיקר הדין לקבוע מזוזה בשבעת ימי הפרשת הכהן הגדול לפני יום כיפור, בכל אופן מחייב לקבוע מזוזה בפועל, מחשש שמא יאמרו כי כהן גדול כביכול יושב בכלא (בית אסורין) ויצא לעז על כך.
לפי הסבר זה יש לומר בדברי רבי יהודה בדין סוכות, כי אין הישיבה בסוכה מוגדרת כ''דירה בעל כורחה'', שהרי האדם מעוניין לקיים את מצוות החג, ולשבת בסוכה מרצונו החופשי.           
 

מהו המסר

טעמו של רבי יהודה, לפי הסברו של רבא "מעורר עניין". פרישת הכהן הגדול לפני יום הכיפור מוגדרת כפעולה הנעשית "בעל כורחו" של הכהן הגדול. אין הוא מעוניין בכך. הנושא מהווה עליו טורח, וגם לא מעט אי נעימות כפי שנלמד בהמשך הפרק. כמו למשל: לימדו אותו הלכות יום כיפור ''שמא שכח, או שמא לא למד''. וכן: השביעו אותו בפני זקני כהונה שכל הפעולות שיעשה ביום הכיפור יהיו לפי ''הנלמד בבית סבא'', מבלי סטיה כהוא זה מן המקורות.
לעומת זאת, ישיבה בסוכה, למרות שהינה מצווה שנכפתה על כל יהודי ויהודי, הרי שכל אדם עושה אותה בשמחה ובנפש חפצה, ולכן אינה מוגדרת כפעולה הנעשית בעל כורחו.
מתוך אבחנה זו, נלמד דלשים לב, מתי פעולות שאנו מבקשים (או מחייבים) מאנשים אחרים לבצע, הינן משמחות ונעשות מתוך רצון חופשי ופנימי, ובאילו מקרים הפעולות מהוות נטל, ולפעמים אי נוחות ברמה זו או אחרת.
בהתאם לכך ננהג ונפעל: אם נחוש כי הפעולות מהוות נטל ונעשות ''בעל כורחו'' הרי שיש לתת לו יותר מוטיבציה, יותר ''סביבה תומכת'', יותר הסברים למהות הפעולה וכן הלאה. לעומת זאת, פעולות הנעשות מתוך שמחה, מספיק לתת דחיפה קלה, וכבר יתבצעו ככל הנראה על הצד הטוב ביותר. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]