כוונה ומעשה / סנהדרין סב ע"ב
הרב ברוך וינטרוב
דף יום-יומי, תורת הר עציון
בסוגייתנו מובא אחד הכללים המפורסמים בהלכות 'מתעסק':
"כדרב נחמן אמר שמואל, דאמר: המתעסק בחלבים ובעריות – חייב, שכן נהנה; המתעסק בשבת – פטור, מלאכת מחשבת אסרה תורה".
האחרונים (עיין מרגליות הים על אתר) הקשו מדוע יש צורך בשני הנימוקים: אם כדי לחייב מתעסק בחלבים ועריות דרושה הנאה – אין צורך בנימוק "מלאכת מחשבת אסרה תורה" לפטור מתעסק בשבת, ואם בשבת יש תנאי מיוחד של מלאכת מחשבת – אין צורך בהנאה כדי לחייב בחלבים ועריות!
ברם דומה שהתירוץ לקושיה זו פשוט: הנאה ומלאכת מחשבת אינם שני גורמים נפרדים לחיוב או לפטור כי אם שני גורמים המצויים על סקאלה אחת, שבקצה אחד שלה נמצאים איסורים שעיקרם במחשבה, ובקצה השני – איסורים שעיקרם במעשה.
מאכלות וביאות אסורים – עיקרם במעשה ובהנאה ממנו. לכן גם אם העובֵר לא התכוון לַמעשה, אין הדבר מוציא אותו מגדר שוגג, שהרי נהנה. במלאכות שבת, לעומת זאת, הכוונה היא חלק מהגדרת האיסור, שהרי בלא כוונה אין מלאכת מחשבת, ולכן מי שלא התכוון למלאכה – לא מכלל שוגג בלבד יצא, אלא מכלל איסור שבת יצא, שהרי לא עשה מלאכה.
גם את איסור עבודה זרה אפשר לראות כאיסור הממוקד כל כולו במחשבה שבלב, וכפי שהגמרא אומרת בפשיטות, שהמשתחווה לבית עבודה זרה במחשבה שהוא בית כנסת פטור, ש"הרי לבו לשמים".
ושמא על הדרך הזה יש להבין גם את קביעתו של רבי אמי שהזובח ומקטר לעבודה זרה בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת, שלא כמו בהלכות שבת, ששם חייבים שתי חטאות על שני אבות מלאכה אף אם נעשו בהעלם אחד. נראה שההבדל נעוץ במקומה של המחשבה באיסור: באיסורי שבת המחשבה רק מגדירה את המעשה כמלאכה, ואילו בעבודה זרה יש מקום לומר שהעבודה שבלב היא היא עיקרו של האיסור, והמעשה לא בא אלא לבטא עבודה זו. לפי גישה זו, אין מקום להבדיל בין מעשים שונים, וכולם יוצרים חיוב אחד בלבד.
