מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
 

האם מחויב האדם לסכן את חייו כדי להציל את חבירו מסכנה ודאית?

הרב צבי שפיץ

יומא סו ע"ב

שאלה

א. האם ישנו חיוב לאדם לתרום אחד מאבריו, כדי להציל חיי יהודי אחר?

ב. האם צריך אדם להכניס את עצמו לספק סכנת חיים, כדי להציל יהודי אחר שלכוד בבית שיש בו שריפה או שטובע בים?

תשובה

א. אין חיוב על אדם לסכן את חייו כדי להציל יהודי אחר מסכנת חיים ודאית. אולם במקרים שהתברר שסכנת חיי תורם האברים הינה קטנה מאד, ולעומת זאת בתרומתו הוא מציל חיי יהודי אחר, מותר לו לכתחילה לתרום את אבריו, והעושה כך מקיים מצווה גדולה.

ב. הכלל האמור בסעיף א קיים, גם ביחס להצלת חיי יהודי מטביעה או משריפה. כלומר, צריך לשקול כדלהלן: אם ישנה סכנת חיים ממשית למציל – אין שום חיוב להציל. אולם אם רוב הסיכויים שכשינסה להציל את חיי הזולת, המציל יישאר בחיים בריא ושלם, במקרה זה למרות שאינו חייב לסכן את חייו, אבל מותר לו לכתחילה להיכנס לסכנה זו, ומצווה גדולה יקיים בכך, ואפילו אם לבסוף לא יצליח להציל את חבירו.

מקורות:

כתוב בגמ' ביומא (סו:) שאלו את רבי אליעזר, האם יש חיוב להציל את הרועה מפי האריה? והוא לא השיב להם תשובה, מאחר ורבי אליעזר לא ענה על שאלות שלא שמע עליהן תשובה מפי רבותיו. והנה התוס' שם בד"ה מהו להציל וכו' ביארו, ששאלתם היתה, האם ישנו חיוב להציל את אוריה החתי שלא יהרגנו דוד המלך וע"ש מה היו צדדי הספק. אמנם השפת אמת ביאר, ששאלתם היתה כפשוטו, האם ישנו חיוב לאדם להכניס את עצמו לספק סכנת חייו ולהילחם עם האריה, כדי להציל יהודי ממיתה ודאית.

הסמ"ע בחו"מ (סי' תרכו ס"ק ב) הביא בשם הירושלמי, שצריך אדם להכניס את עצמו לספק סכנת חייו כדי להציל את חבירו מוודאי סכנה. אולם ציין שם הסמ"ע, שכל הפוסקים ובראשם: הרי"ף, הרמב"ם, הרא"ש, הטור, השו"ע והרמ"א לא הביאו את הירושלמי. ואדרבה מבואר בשו"ת הרדב"ז (ח"ג סי' תרכז) שהובא בפתחי תשובה חו"מ (סי' תרכו ס"ק ב), ובפ"ת יו"ד (סי' קנז ס"ק טו), שוודאי שאין אדם חייב להכניס את עצמו לספק סכנת חיים כדי להציל את חבירו ממיתה ודאית. וזה גם כלול במה שאמר רבי עקיבא בב"מ (סב.): חייך קודמים לחיי חבריך. כלומר, אפילו אם חייך הם בספק סכנה, וחיי חבריך הם בוודאי סכנה – חייך קודמים. ורק כאשר אין למציל כל סכנה, במקרה זה חייבה התורה להציל חיי יהודי שחייו נמצאים בסכנה שנאמר "לא תעמוד על דם רעיך" כמבואר בגמ' בסנהדרין (עג.), ובשו"ע חו"מ (סי' תרכו, א), ולפיכך כך נוקטים להלכה.

אמנם בכל המקרים שסכנת המציל הינה קטנה בלבד, וכמו ברוב המוחלט של המקרים כשתורמים איברים מסוג זה – לא נגרמת סכנת חיים לתורם, אלא כעבור מספר ימים, ולכל היותר כעבור שבועות מספר, חיי התורם חוזרים לתפקד כרגיל, במקרים אלו, למרות שאין חיוב לתרום אבר, אבל ודאי שמותר לכתחילה לתרום את האבר להצלת חיי חבירו, והתורם מקיים בכך מצוה גדולה, ויקבל על כך שכר רב משמים. ולפי גדרים אלו יש לדון גם לגבי הצלת אנשים מטביעה או משריפה, שתלוי בכל מקרה לגופו מהם אחוזי סיכון חייו של המציל.