מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
 

הצלת תרנגול מחתול רעב שרוצה לטורפו

הרב צבי שפיץ

יומא סו ע"ב

שאלה

האם ישנו חיוב הלכתי או מוסרי להציל תרנגול מחתול שרודף אחריו להורגו, כאשר ברור לנו שהחתול רעב במיוחד ואם לא יאכל את התרנגול – החתול ימות מיד מרעב?

תשובה

א. אם התרנגול שייך ליהודי, והחתול הפקר או ששייך לגוי – חייבים להציל את חיי התרנגול, מטעם מצוות השבת אבדה שמחייבת להציל את ממון חבירו מפני הפסד.1

ב. אם החתול והתרנגול שייכים לשני יהודיים שונים, ההלכה היא כדלהלן: אם בעלי החתול הזניחו את הטיפול בו ולא נתנו לו במודע אוכל – צריכים להציל את התרנגול מהחתול.

אולם אם בעלי החתול היו אנוסים. כגון, שהיו חולים ולכן לא יכלו לדאוג לו לאוכל, וברור לנו שאין לחתול אפשרות אחרת שיישאר בחיים, אם לא יאכל את התרנגול – אין חיוב לרואה להציל את חיי התרנגול מהחתול. אולם במקרה שהחתול יישאר בחיים גם בלי שיטרוף את התרנגול, כגון שיש באפשרותו לאכול מהאוכל הנמצא בפחי אשפה שברחוב – חייבים להציל את התרנגול.2

ג. אם החתול והתרנגול הינם הפקר – אין שום חיוב הלכתי ומוסרי להציל את התרנגול. אולם מי שהציל את התרנגול – לא עבר במעשהו כל איסור. 3

מקורות:

1. מבואר ביומא (סו:) ששאלו את רבי אליעזר, האם צריכים להציל את הכבשה מהאריה שרוצה לטורפה, והוא לא ענה להם תשובה על כך, מאחר ונמנע מלהשיב מה שלא שמע מרבותיו. והנה התוס' שם בד"ה מהו וכו' ביארו, ששאלתם היתה, האם מצווים להציל את בת שבע מלהינשא לדוד המלך, וע"ש את צדדי הספק. אולם רבינו אליקים ביאר, שהכוונה היתה כפשוטו. כלומר, אם אריה רעב, וברור לנו שאם לא יאכל את הכבשה הוא ימות, האם למרות זאת צריכים למנוע ממנו מלטרוף את הכבשה, באופן שאין סכנת חיים לאדם שמציל.

ונראה לענ"ד כדלהלן. בנידון השאלה דנן, והוא הדין בנידון הגמ' לגבי הכבשה, אם הנטרף היה שייך ליהודי, במקרה זה איננו דנים על הצלת בעלי החיים מצד עצמם, אלא על החיוב להציל את ממון היהודי מפני הפסדו, מאחר והתורה ציוותה אותנו במצוות השבת אבדה. ולכן אם הבע"ח הטורף לא שייך ליהודי, ואילו בע"ח הנטרף שייך ליהודי, אם אין סכנת חיים למציל, במקרה זה – אנו מחויבים להציל את הנטרף מחמת מצוות השבת אבדה שנצטווינו להציל את ממון היהודי מהפסד.

2. אם הטורף והנטרף שייכים לשני יהודיים, אם כאשר החתול לא יטרוף את התרנגול, הוא ימצא אוכל בפחי אשפה שברחוב וכו' ויישאר בחיים, אם כן בנידון זה קיימת רק הצלת ממונו של בעל התרנגול, ולכן חייבים להציל את התרנגול.

אולם אם ידוע לנו בבירור שהחתול רעב מאד, ואם לא יאכל את התרנגול הוא ימות מיד, נמצא שיש לפנינו כעת שני חיובי השבת אבדה של ממון יהודי, הסותרים אחד את השני. מצד אחד הפסד ממונו של בעל החתול, ומצד שני הפסד ממונו של בעל התרנגול. ואיך שנעשה – נגרום בכך להפסד ממונו של אחד מהם. לפיכך במקרה זה לא נצטווינו להשיב אבדה, ואין הרואה צריך לעשות מאומה, אלא יניח להנהגת הבורא ית"ש את עולמו כטבעו של עולם.

אמנם דין זה קיים, רק אם בעלי החתול היו אנוסים בכך שלא האכילו את החתול שברשותם, כגון שהיו חולים וגם לא יכלו לבקש מאחרים שיאכילו אותו וכיו"ב. אולם אם בגלל פשיעתם לא האכילו אותו, נחשב החתול מצדם – "כאבדה מדעת", כלומר, שהם פשעו בכוונה על שמירת ממונם שלא יאבד. ובמקרה זה אין חיוב על אנשים אחרים להציל את החתול שהוא ממונם, שלא ימות. מאחר ונאמר במצוות השבת אבדה "אשר תאבד ממנו ומצאתה" – פרט למאבד ממונו לדעת, כמבואר בשו"ע חו"מ (סי' רסא, ד).

ומצד שני מכיוון שישנו חיוב להציל את ממונו של בעל התרנגול שלא פשע בממונו, לפיכך יצטרכו להציל את התרנגול מהחתול.

3. אם החתול והתרנגול היו הפקר, נמצא שאין כאן חיוב של השבת אבדה, והנידון הוא, האם ישנו חיוב מוסרי להתערב בהנהגת הקב"ה את עולמו. ולענ"ד מכיוון שאנו מאמינים באמונה שלימה שאין שום דבר מקרי שקורה בעולם שאינו נעשה ברצונו ובהשגחתו המלאה של הקב"ה בלבד, והיות והוא ברא מלכתחילה מסיבות הידועות לו, בעלי חיים שכל חיותם הוא מאכילת בעלי חיים אחרים בלבד כמו הדגים הגדולים שבים שמזונם היחידי הוא – אכילת הדגים הקטנים. וכך גם מאכלם של רוב החיות הטורפות שביער כמו האריות והנמרים וכו'. נמצא שבמקרה זה לפי טבעו והנהגתו של העולם, רצון הקב"ה שהחתול יישאר בחיים ולא התרנגול, ולכן לא נצטווינו לעשות כל מעשה למנוע זאת.

ההבדל המהותי שקיים בין בני אדם לבעלי חיים במושגים רע, ואכזרי.

בנידון דנן, אין החתול נחשב לחיה הרעה, והתרנגול – לעוף המסכן. כי מלכתחילה ברא הקב"ה את החתול עם טבע כזה, שיתנהג באופן הזה כשיהיה רעב. נמצא שהוא עושה את מה שהוא צריך לעשות. והדבר נכון בפרט כלפי בעלי חיים, שרק באופן זה הם יישארו בחיים וזה כל מזונם. אם כן לשם כך הם נבראו מלכתחילה, שיטרפו חיות אחרות כדי שיוכלו לחיות.

ורק בני אדם שיש להם שכל ובחירה לעשות מעשים טובים ולא להזיק לזולת – הם צריכים לתקן את מידותיהם ותכונות הנפש שנבראו עמם, כי יש באפשרותם לעשות זאת. ואדרבה כל אדם נולד גם עם מידות רעות, וכלשון התורה בספר בראשית (ח, כא) "כי יצר לב האדם רע מנעוריו" ופי' רש"י שם: משננער לצאת ממעי אמו – ניתן בו יצר הרע, ע"כ. לפיכך שייכים בו המושגים רע, אכזרי וכו'. כי חיוב האדם להיות טוב ומטיב לזולת, ולא להזיק ולצער לשווא אף בריה בעולם כולל בע"ח, ונצטווינו על כך באיסור "צער בעלי חיים". ולכן למרות שנברא האדם גם עם מידות רעות, יש באפשרותו לתקנם. ואם לא מתקן את מידותיו כפי שיכול לעשות – נחשב אדם רע, אכזרי וכו'.

משא"כ לגבי בעלי חיים, הם הרי אנוסים על התנהגותם הטורפת שנולדו עמה, ואין להם כל אפשרות ובינה לשנות את טבעם, ולכן לא שייך לגבם המושג רע או אכזרי, אלא זהו טבעו של עולם, וכך רצה הקב"ה שהעולם יתנהל, ולשם כך בראם עם תכונות אלו.

אמנם מסתבר, מכיוון שכל הבריאה נבראה לשמש את האדם, לפיכך אם מסיבות שונות החליט האדם לחמול על התרנגול – לא עבר במעשיו שום איסור. כי כלפי האיסור של צער בעלי חיים שציער את החתול, הוא הרי במקביל מנע במעשיו צער בע"ח מהתרנגול, וממילא אין עדיפות לאחד על פני השני. כמו כן אין הוא נחשב שמתערב בשיקולי הקב"ה בהנהגת העולם, מאחר ומלכתחילה נתן הקב"ה רשות לכל יהודי לעשות כרצונו בעולם, כל זמן שאינו עובר במעשיו על איסורי התורה או על דברי חז"ל הקדושים.