כוח רצון / רפי זברגר

יומא עב ע''ב

הקדמה

המשנה בדף הקודם עוסקת בבגדי כהונה של כהן גודל ובגדים של כהן הדיוט. מתוך דיונים על הבגדים עוברת הגמרא לדון על כלי המשכן. במאמר זה נעסוק באופן עשיית ארון העדות, ולאחר מכן נושאים הנושקים לארון. 
 

הנושא

אמר רחבה אמר רב יהודה: שלש ארונות עשה בצלאל, אמצעי של עץ תשעה, פנימי של זהב שמונה, חיצון עשרה ומשהו.
הארון היה מצופה זהב כנאמר בתורה (שמות כ''ה, י'-י"א): וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ: וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב סָבִיב:
רחבה בשם רבי יהודה מלמד אותנו כי הציפוי נעשה באופן מיוחד במינו. היו בעצם שלושה ארונות, שנים היו עשויים זהב – קטן וגדול, והאמצעי היה עשוי מעץ. הכניסו את הארון הקטן לאמצעי, ואת שניהם ביחד לתוך הארון הגדול. גם הגבהים שלהם היו שונים: גובה הקטן שמונה טפחים, האמצעי תשעה והגדול עשרה טפחים. באופן זה ''ציפו'' בזהב את הארון האמצעי מעץ, מפנים ומבחוץ.
והתניא אחד עשר ומשהו!
מקשה הגמרא והרי כתוב בברייתא כי ארון החיצוני היה בגובה אחד עשר טפחים ולא עשרה כפי שנאמר בשמו של רב יהודה לעיל!
לא קשיא: הא - כמאן דאמר יש בעביו טפח, הא כמאן דאמר אין בעביו טפח. ומאי משהו - זיר.
מקור מחלוקתם של רב יהודה והברייתא תלויה בשאלה מהו עובי תחתית הארון הגדול. לפי הברייתא עוביו טפח, ולכן גובהו חייב להיות אחד עשר טפחים, טפח עובי, תשעה כנגד הארון האמצעי, וטפח נוסף לעובי הכפורת. ולפי רב יהודה עוביו של הארון הגדול ''משהו'', ולכן ניתן להסתפק בגובה עשרה טפחים, תשעה כנגד ארון אמצעי וטפח כנגד הכפורת.
הגמרא מסיימת את התשובה ומסבירה כי הצורך ''במשהו'' נוסף לגובה (עשר ומשהו או אחד עשר ומשהו) עבור הזר אשר הקיף את הארון, ובלט מעט מעל לכפורת, כפי שלמדנו בפסוק לעיל (י''ב): ... וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב סָבִיב:
מכיוון שהזכרנו את הזר של הארון, ממשיכה הגמרא במימרא נוספת המפרטת את כל הזרים שהיו במקדש:
אמר רבי יוחנן: שלשה זירים הן; של מזבח ושל ארון ושל שלחן.
רבי יוחנן אומר כי היו שלושה זרים שהקיפו שלשה כלי משכן: מזבח הנחושת, ארון הברית ושלחן לחם הפנים.
של מזבח - זכה אהרן ונטלו,
אהרון הכהן הגדול וזרעו זכו בכתר כהונה, ועבדו בעבודת המשכן, בעיקר על מזבח הקטורת.
של שלחן - זכה דוד ונטלו,
דוד המלך וזרעו זכו בכתר מלכות, שהשולחן העשוי כולו זהב מסמלו בעושרו
של ארון - עדיין מונח הוא, כל הרוצה ליקח - יבא ויקח,
הארון מסמל את התורה, וכתר זה לא ניתן לאף בן אדם ספציפי, אלא ''כל הרוצה ליטול כתר תורה – מוזמן ליטלו''.
כל אדם מסוגל להקדיש עתותיו ומחשבותיו ללימוד ועיסוק בתורה, ובכך יכול לזכות בכתרה של תורה.
שמא תאמר פחות הוא - תלמוד לומר (משלי ח', ט''ו): בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ וְרוֹזְנִים יְחֹקְקוּ צֶדֶק: .
הגמרא שוללת אפשרות לומר כי כתרה התורה ''שווה'' פחות משני הכתרים האחרים. הדבר נלמד מהפסוק במשלי, שם נכתב כי התורה ''ממליכה'' מלכים, משמע שהיא עולה על המלכים ושווה יותר. וכן למדנו שם (ג', ט''ו) יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים וְכָל חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ בָהּ: משמע שהתורה יקרה יותר גם מכהן גדול הנכנס לפני ולפנים (פנינים).
הגמרא ממשיכה במספר מימרות נוספות בעניין ''כתר תורה'' ונושאיה.
 

מהו המסר

המשפט ''כל הרוצה ליקח – יבוא ויקח'' מהדהד בנו חזק חזק. כל מי שרוצה יכול להשקיע, ללמוד, לגדול בתורה ובכך לזכות בכתרה.
משפט חזק ועוצמתי זה, מפנה את תשומת לבנו גם לתחומים אחרים בחיים. כל הרוצה להגיע למטרה מסוימת, לכבוש יעד ולהשיגו – יבוא ויקח. אין דבר העומד בפני הרצון. אין הכוונה להשגת דברים גשמיים, שהרי השגתם תלויה בסייעתא דשמיא שלא תמיד בנמצא, אלא בנושאים רוחניים. אדם השואף להגיע ''ליעד רוחני'' מסוים, הרי זה תלוי אך ורק בכוח רצונו, יכולת התמדתו ומסירותו לנושא.
  

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]