מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
 

חיוב הצלת חיי עובר בימות החול ובשבת

הרב צבי שפיץ

יומא פב ע"א

שאלה

בבדיקות שנעשו ביום שישי לפני כניסת השבת, לאשה מעוברת שנמצאת בחודש השישי, התגלה שהעובר נמצא בסכנה קיומית, וזקוק לטיפול רפואי מיידי כדי לנסות להציל את חייו. והנה טיפולים אלו שייעשו גם בשבת כרוכים במלאכות רבות שאסור לעשותן מהתורה. לפיכך רוצים ההורים לברר:
א. האם מותר לחלל שבת לצורך הצלת חיי העובר, גם באותם המקרים שלא נשקפת סכנה לחיי האם מחמת מיתתו?
ב. האם יש הבדל, בין אם העובר בחודש השישי או שהוא בארבעים יום הראשונים להיווצרותו?
ג. אם ברור לנו על פי צילומים ובדיקות שונות שהעובר הינו נפל, כלומר, שהוא ימות בוודאי בתוך שלושים יום הראשונים להיוולדו, האם גם במקרה זה יהיה מותר לחלל שבת עבורו?

תשובה

א. ישנו חיוב מהתורה להציל את חיי העובר שנמצא בבטן אמו. חיוב זה נובע מחמת הצלת חיי העובר עצמו, ואינו קשור כלל לחיי האם. לפיכך גם במקרים שבהם לא נשקפת סכנה לחיי האם במקרה שהעובר ימות – חייבים לטפל בעובר בכל האמצעים הקיימים. חיוב זה קיים גם בארבעים יום הראשונים לחיי העובר.

ב. דעת רוב רבותינו הראשונים, וכך גם נפסקה ההלכה למעשה, שחיוב הצלת חיי העובר – דוחה שבת. לפיכך חייבים גם בשבת לעשות את כל הפעולות שנועדו להצלת חיי העובר, ואפילו אם הן כרוכות במלאכות האסורות מהתורה. חיוב זה קיים אפילו בארבעים יום הראשונים לחיי העובר.(1)

ג. החיוב לטפל בעובר גם בשבת קיים, אפילו אם ברור לנו על פי צילומים ובדיקות שונות, שהעובר הינו נפל. כלומר, שחסרים לו אברים חיוניים בגופו, ולכן ודאי שימות בתוך השלושים יום הראשונים לחייו. (2)
 

מקורות:
(1) כתוב במשנה ביומא (פב.): עוברה שהריחה ריח מאכל – מאכילים אותה ביום הכיפורים עד שתשיב נפשה. ופירש רש"י העובר מריח ריח תבשיל והוא מתאווה לו, ואם אינה אוכלת – שניהם מסוכנים, ע"כ. והוכיחו שם הרא"ש (סי' יג), הר"ן על הרי"ף (ג:), ובשלטי גיבורים שם, ממה שכתב רש"י שאם האם לא תאכל – שניהם מסוכנים, ולא כתב, שאפילו אם ישנה סכנה לאחד מהם למעוברת או לעובר, גם כן מותר מחמת זה לתת לה לאכול, שרש"י סובר, שאין מציאות שתהיה סכנה לאחד מבלי שתהיה סכנה לשני. כלומר, תמיד כשיש סכנה לעובר, קיימת בכך גם סכנה לאמו. שהרי אם ימות העובר בבטנה – תצטרך אמו לעבור ניתוח להוציאו משם, ודבר זה הינו סכנה לחיי האם. כמו כן אם האם מתאווה למאכל ולא תקבל אוכל – היא תסכן בכך את חייה, והרי אם האם תמות, ע"כ שגם העובר ימות עמה.
לאור האמור כתבו שם אותם ראשונים, שהוא הדין לגבי חילול שבת. כלומר, מאחר ומבואר בגמ' ביומא (פה:) שפיקוח נפש ואפילו ספק קל של פיקוח נפש דוחה שבת, ומאחר והתבאר מרש"י, שתמיד ספק חיי העובר גורמים בהכרח גם לספק לחיי האם, והרי לאם ישנה חזקת חיים. ומאחר ונאמר בתורה "וחי בהם" ודרש על כך שמואל – ולא שימות בהם, לפיכך מצד הצלת חיי האם מספק סכנה, חייבים להציל את חיי העובר, ואפילו אם הצלה זאת כרוכה בעשיית מלאכות שאסור לעשותן בשבת.
והקשה על דבריהם הקרבן נתנאל שם (ס"ק כ) [בתוספת ביאור] שלפי"ז יוצא, שבמקרה שאם העובר ימות לא יצטרכו לעשות ניתוח להוצאת העובר כגון: בשלושה החודשים הראשונים של ההריון, ובפרט בארבעים היום הראשונים שחז"ל הגדירו את העובר לגבי דברים מסוימים כמים. מכיוון שאם העובר ימות בזמן הזה הוא ייצא מעצמו מגוף האישה, ואין בכך סיכון לאשה לכאורה יהיה אסור לחלל שבת עבורו, כי הרי אין לו עדיין חזקת חיים, ולכן לא שייך לגביו את הלימוד של שמואל שחי בהם ולא שימות בהם. וא"כ למה סתמו הראשונים את דבריהם, וקבעו שתמיד צריכים לחלל שבת עבור הצלת חיי העובר?
סיבת החיוב להצלת חיי העובר בשבת, למרות שאין סכנה לחיי אמו:
אמנם התירוץ הוא, שרבותינו הראשונים צירפו לדעת רש"י גם את דברי הרמב"ן שהביאו בקצרה. הרמב"ן נמצא בחידושיו ביומא (פב.) ובספרו תורת האדם. דהיינו, מבואר בספר הלכות גדולות שגם עבור סכנה לחיי העובר בלבד, אפילו אם מחמת זה לא תסתכן אמו, גם כן מחללים את השבת. והטעם לכך הוא, מאחר ובגמ' ביומא (פה:) מבואר טעם נוסף שאמר רבי שמעון בן מנסיא, למה חייבים לחלל שבת כדי להציל חיי יהודי שנאמר "ושמרו בני ישראל את השבת" אמרה התורה, חלל עליו שבת אחת – כדי שישמור שבתות הרבה. לפיכך אע"פ שהטעם העיקרי להיתר לחלל שבת כדי להציל חיי יהודי הינו כשמואל משום "וחי בהם", ולכן חייבים לחלל שבת גם עבור גוסס שברור שלא יחיה יותר מדקה נוספת באותה השבת, ולא יוכל לשמור שבתות נוספות כמבואר בשו"ע אור"ח (סי' שכט, ג) ובמשנ"ב שם (סס"ק ט, ובביאור הלכה). אולם עדיין דבריו של רבי שמעון בן מנסיא לא נדחו מההלכה. ולכן אפילו שאין לעובר עדיין חזקת חיים ולכן אינו נכלל בדרשה "וחי בהם", אולם מכיוון שאם נציל את חייו הוא ישמור, לאחר שייוולד, הרבה שבתות, לפיכך מהטעם הזה, חייבים לחלל עבורו שבת ואפילו באותם המקרים שלא נשקפת סכנה לחיי אמו אם הוא ימות, כגון בחודשים הראשונים להיווצרותו, שגם אם ימות, הוא ייצא מגופה של אמו באופן טבעי ולא יצטרכו לשם כך לעשות ניתוח.
(2) והנה עובר שברור לנו שהוא נפל, לכאורה אין לגביו את ההיתר לחלל עבורו שבת. כי מחמת דרשת רבי שמעון בן מנסיא, שמחללים שבת כדי שישמור אח"כ הרבה שבתות – בנידון דנן זה לא יתקיים. ומחמת דרשת שמואל "וחי בהם" וכו', אין לעובר עדיין חזקת חיים, ולפי"ז לכאורה היה אסור לחלל עבורו שבת.
אמנם כבר התבאר לעיל, שמאחר ומהחודש הרביעי ואילך, אם העובר הנ"ל ימות בבטן אמו, כדי להוציאו משם, יצטרכו לנתח את האם, ומאחר ובכל ניתוח ישנו סיכון חיים, לפיכך מחמת ספק סכנה לחיי האם, לכן צריכים לטפל בעובר ואפילו בשבת, כדי שיישאר בחיים. אלא שלפי"ז יוצא, שאם העובר יהיה בשלושת חודשיו הראשונים. כלומר, שאם ימות – הוא ייצא מבטן אמו באופן טבעי וללא ניתוח, לכאורה לא יהיה היתר לחלל עבורו שבת.
אלא שראיתי בספר נשמת אברהם (ח"ד, עמוד מט) בשם הגרשז"א זצ"ל שאמר, שמכיוון שהטיפול בעוברים בבתי חולים מוטל על כל הרופאים והאחיות שבמחלקה, ומאחר ולא שייך ללמד כל אחד מהם את הגדרים מתי ניתן לטפל בעובר בשבת ומתי לא. ואדרבה, אם נאמר להם שישנם מקרים שבהם אסור לטפל בעוברים בשבת, עשוי להיגרם מכך תקלות חמורות, כי תהיינה אחיות שומרות שבת, שבגלל החשש מפני חילול שבת, ימנעו מלטפל גם בעוברים שבהם חייבים לטפל כדי להציל את חייהם, לפיכך מאחר וההוראה בנידון זה לרבים עלולה לגרום לסכנת חיים לחיי שאר העוברים, שחייבים לחלל שבת עבורם כדי להצילם, לכן מורים לטפל בכל העוברים מבלי להתייחס למצבו הרפואי של העובר, ובאיזה חודש הוא נמצא.