מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
 

האם מותר להרוג מי שמסכן את חיי חבירו בשגגה?

הרב צבי שפיץ

יומא פב ע"א

שאלה

באחת מהפעולות הצבאיות שנעשו בישראל לפני עשרות שנים, נשלח מטוס עם טייס יהודי לפגוע בכוחות אויב שהסתתרו במקום מסוים, וירו משם לעבר חיילים יהודיים שהיו בסמיכות אליהם.
מסיבות שאינן ידועות, הטייס טעה בזיהוי, והחל לירות לעבר החיילים היהודיים, ופגע ר"ל בחלקם, והאפשרות היחידה שנותרה להצלת חיי החיילים שעדיין נותרו בחיים היתה, לירות בנשק שברשותם לעבר המטוס הנ"ל ולהפילו.
א. האם מותר לחיילים שלא נמצאים בסכנת חיים, לפגוע במטוס ולהפילו, כדי להציל את חיי היהודיים שנמצאים בסכנת חיים?

תשובה

א. לכל החיילים שחייהם היו בסכנה מחמת המטוס הנ"ל, מותר לכתחילה לפגוע במטוס הנ"ל ולהפילו כדי להציל את חייהם, למרות שמעשה הטייס נבע מחמת טעות. (1) 
ב. ויש שרצו לטעון שלאנשים אחרים שחייהם לא היו נתונים בסכנה, היה אסור לפגוע במטוס ולהפילו, מכיוון שהטייס הנ"ל התכוון לטובתם, אלא שטעה באבחון. ולענ"ד לכאורה גם לאנשים אחרים היה מותר לפגוע במטוס הנ"ל, וצ"ע. (2)

מקורות:
(1) כתוב בגמ' ביומא (פב.) שרבי אומר, שנלמד דיני רציחה מדיני נערה המאורסה. שכשם שלגבי נערה המאורסה שהינה אשת איש, אם אדם רודף אחריה לבועלה, מותר לכל אדם להרוג את הרודף כדי להצילה מהמעשה הנ"ל, כך מותר לכל אדם שרואה מי שרודף אחר יהודי להורגו – להרוג את הרודף כדי להציל את חיי הנרדף, ע"כ. ומבואר בתוס' בסנהדרין (עג. ד"ה אף רוצח וכו') שלא רק שמותר, אלא ישנו חיוב מהתורה להציל את חיי הנרדף ע"י הריגת הרודף. אמנם אם ניתן לפגוע ברודף באחד מאבריו או באופן אחר, וגם במעשה זה יצליחו למנוע ממנו מלהרוג את הנרדף – אסור להורגו, אלא יפגעו בו באחד מאבריו, כמבואר בסנהדרין (עד.).
והנה התורה אמרה שני היתרים שמחמתם מותר לנרדף להרוג את מי שרודף אחריו להורגו. א- מדין הבא להורגך – השכם להורגו. ב – מחמת החיוב שיש על כל אדם להציל את חיי הנרדף בחיי הרודף. ולכן כ"ש שלנרדף עצמו יש את ההיתר הזה.
והנה ביחס להיתר הראשון של הבא להורגך – השכם להורגו, היתר זה קיים רק לנרדף להציל את חייו מרודפו. ולכן לא משנה לנו מהי הסיבה שמחמתה אותו אדם רוצה להורגו, ואפילו אם הרודף הינו אנוס או תינוק קטן וכו', תמיד קיים הכלל שאמר רבי עקיבא בב"מ (סב.) חייך – קודמים לחיי חבריך. ואע"פ שאסור לאדם לעשות מיוזמתו מעשה כדי להרוג את חבירו ולהציל בזה את חייו, ואפילו אם ליסטים כופים אותו על כך, נאמר על זה ייהרג – ואל יעבור, כמבואר בגמ' ביומא (פב:) וע"ש ברש"י בד"ה מאי חזית וכו', אבל אם המציאות הינה הפוכה כלומר, שאדם אחר רוצה להורגו – תמיד מותר לנרדף להציל את חייו שקודמים לחיי חבירו, ואפילו אם כתוצאה מכך ימות הרודף, ולמרות שהרודף היה אנוס על מעשיו.
ולכן אע"פ ששיטת רש"י בסנהדרין (מט. ד"ה היה לו, ובדף עד. ד"ה ויכול) שגם על הנרדף נאמרה ההלכה, שאם יכול להציל את חייו ע"י שיפגע באחד מאברי הרודף – חייב לעשות כך ולא הותר לו להורגו. אולם במשנה למלך בהל' חובל ומזיק (פ"ח, י) בשם הריב"ש מבואר, שלגבי הנרדף עצמו לא נאמרה ההלכה הזאת, מאחר והוא בהול להצלת חייו. ולכן גם מעיקרא לא התחייב לדקדק כיצד יפגע ברודף, כמבואר בשו"ת אחיעזר (ח"א, אהע"ז סי' יט). והוסיף על כך בחידושי הגרי"ז זצ"ל על הרמב"ם הל' רוצח (פ"א, הל' יג בד"ה והנה ראיתי וכו') שהטעם לכך הוא, מכיוון שההיתר של הבא להורגך השכם להורגו, נפרד הוא מההיתר של רודף. ובהלכה זו חודש, שיש היתר לכל נרדף להציל את חייו בכל דרך שתהיה. וממילא אין שום נפק"מ מהי הסיבה שמחמתה רוצה הרודף להורגו, כי ישנו היתר לכל אדם בכל מקרה שיהיה, להציל את חייו, והצלת חייו קודמת תמיד לחיי חבירו כשרוצה להורגו. ולכן גם בנידון השאלה – מותר לכל החיילים שחייהם בסכנה, להציל את חייהם מהטייס שרוצה להורגם בכל אופן שהוא, ואפילו ע"י הפלת המטוס. ולמרות שהטייס עושה זאת בשגגה. ונוסיף עוד, שבנידון דנן גם לשיטת רש"י מותר להם להפיל את המטוס, מאחר ואין להם דרך אחרת להציל בה את חייהם.
(2) יש שרצו לטעון שמכיוון שדין רודף שחידשה התורה הינו חידוש מיוחד, שמחייב אפילו אדם אחר להציל את הנרדף בחיי הרודף, א"כ אין לך בו אלא חידושו. ולכן היתר זה קיים רק כאשר הרודף מתכוון במעשיו להרוג את הנרדף, ואפילו אם היה אנוס על כך. אולם אם התכוון להציל את חיי הנרדף ולטובתו הוא בא, במקרה זה לא חודש ההיתר להרוג את הרודף. ולענ"ד נראה שגם באופן זה, מותר לכל אדם להפיל את המטוס, והוא גם מחויב לעשות כך כדעת התוס'.
האם ההיתר להריגת הרודף נובע מחמת העונש על מעשיו או לצורך הצלת חיי הנרדף:
דהנה חקרו האחרונים, האם ההיתר של הריגת הרודף נובע כעונש על מעשהו או שהוא נועד להצלת חיי הנרדף, ואפילו אם הרודף לא אשם על כך. ומבואר ביד רמ"ה בסנהדרין (ע"ב: ד"ה אמר) שמוכח מהגמ' שם שאמרה, שחייבים להרוג את הרודף גם אם ילד קטן רודף אחר ילד קטן אחר להורגו, למרות שהקטן שרודף הינו חסר דעת ואינו בר עונשים, שהגדר הוא – הצלת חיי הנרדף, ולכן לא משנה לנו מיהו הרודף ומהם מניעיו. וכן מוכח מהגמ' שם ששאלה, שצריך שיהיה מותר להרוג עובר שהוציא את ראשו מבטן אמו, ולמרות שהוא כבר נפש. ואפילו באופן שכאשר ייצא לגמרי מבטנה היא תמות מחמת זה. ולמרות שהוא אנוס על מעשיו, כי העובר רודף את חיי אמו. ואם כן למה בברייתא כתוב, שאסור להרוג את העובר? ותירצה הגמ' שבעובר זה מקרה חריג, כי מוכח שמשמים רודפים את האם מאחר וזה טבעו של עולם, ולכן העובר לא נחשב כרודף אחריה. ומשמע מכאן שבמקרה אחר, היה חיוב להרוג את הקטן כדי להציל את חיי הנרדף. ועל כורחך, שיסוד ההיתר של רודף הינו – הצלת חיי הנרדף בלבד. וכן נקטו הנודע ביהודה (ח"ב חו"מ סי' ס), הגר"ח על הרמב"ם (הל' רוצח פ"א, ט) אמרי משה (סי' ל' בהגהה) ועוד. וכן כתב גם בביאור הגר"א על השו"ע חו"מ (סי' שפח ס"ק עד) וע"ש.
לפיכך אם סיבת הריגת הרודף היתה כעונש על מעשהו, צודק מי שיאמר שאם הרודף התכוון לטובתו כדי להצילו מהאויבים, לא מגיע לו עונש. אולם מכיוון שמוכח מהגמ' ומהפוסקים שההיתר הינו כדי להציל את חיי הנרדף, לפיכך מותר להרוג את הטייס הרודף לצורך הצלת החיילים שנרדפים ממנו. כמו כן, לא מצאנו בגמ' שצריך לברר קודם מה היתה כוונת הרודף, ולפי טענה זו נתת דבריך לשיעורים, כי בכל מקרה של רודף, אלו שמצילים את הנרדף בחיי הרודף, יצטרכו לברר תחילה מה היתה כוונת הרודף, האם היא לטובת הנרדף או לרעתו, ופשוט שלא שייך לבדוק את זה. ולכן אע"פ שמהגמ' בסנהדרין לא קשה על טענה זו, כי גם לגבי העובר שרודף את חיי אמו, שם העובר רוצה לצאת מבטן אמו לצורך עצמו ולא לצורך הצלת חיי אמו, אלא שהוא אנוס על מעשהו, ואילו בנידון דנן, הרודף התכוון להצלת חיי הנרדף, אולם לענ"ד מאחר וההלכה שחודשה ברודף נובעת מחמת הצלת חיי הנרדף, לכן גם בנידון דנן נתחייבנו להציל את חיי הנרדף בחיי מי שרוצה להורגו, למרות שהינו שוגג על מעשיו, והתכוון לטובתו.
והנה בחידושי הגרי"ז זצ"ל שצוין לעיל (בד"ה והנראה לומר בזה וכו') חידש, שבדין רודף נאמרו שתי הלכות נפרדות א - שאין לרודף חזקת חיים, וחל על גופו דין של גברא קטילא. ב – חייבים להורגו כדי להציל את חיי הנרדף. ולפי דבריו יתכן, שאם הרודף התכוון במעשיו לטובת הנרדף בלבד אלא ששגג בזיהוי, במקרה זה, אין על הרודף את הדין של גברא קטילא וכדעת אותם שר"ל בזה. אבל הדין השני שהוא – החיוב להצלת חיי הנרדף, ודאי שיש כאן, ומספיק דין זה כדי להרוג את הרודף למען הצלת חיי הנרדף.