אכילה בעיניים / רפי זברגר

יומא עד ע''ב

הקדמה

הגמרא דנה בגדרי עינוי יום כיפור מן התורה ומדברי חכמים. למדנו בברייתא כי עינוי האמור בתורה לגבי יום כיפור אינו אלא עינוי שיש בו ''אבדת נפש'' וזהו עינוי של אכילה ושתיה.
מובאת בגמרא ברייתא נוספת הלומדת עיקרון זה (עינוי אינו אלא אכילה ושתיה) מפסוק אחר:
בי רבי ישמעאל תנא: נאמר כאן ענוי (לעניין יום כיפור (ויקרא ט''ז כ''ט): וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם) : ונאמר להלן ענוי (תאור מסעות בני ישראל במדבר ואכילת המן במדבר (דברים ח', ג'): וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם:) , מה להלן ענוי רעבון - אף כאן ענוי רעבון.
העינוי במדבר מתואר כרעבון (וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ), ומלימוד גזירה שווה אנו מסיקים כי גם העינוי ביום כיפור אינו אלא רעבון, ומיוחס לאכילה ושתיה.
 

הנושא

בעקבות לימוד של הגזירה שווה, אשר בה למדנו כי אכילת המן במדבר מוגדרת כ''עינוי של רעבון'' מרחיבה הגמרא את הדיון בנושא מכוח פסוק אחר המיוחס לאכילת המן במדבר:
הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ (דברים ח', ט''ז): רבי אמי ורבי אסי; חד אמר: אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו, וחד אמר: אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל.
לכאורה אין דבר טוב ויפה מאכילת המן. אוכל אשר מקבל טעמים שונים לפי רצונו של האוכל, ומוכן ומזומן לכולם מידי יום ויום. אם כן מהו בדיוק העינוי באכילתו של המן? על כך אנו לומדים מחלוקת אמוראים, בין רבי אמי ורבי אסי.
אחד מהאמוראים (ואנו לא יודעים מי אמר מה) משתמש בכלל שהזכרנו לפני מספר דפים (ס''ז.) ''אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו". דווקא הזמינות של המן, אך חוסר הוודאיות שיגיע, היא הגורמת לעינוי. העובדה שכל בקר צריכים לצאת החוצה ולהביא את המן הביתה, ואין לנו ''מלאי'' של אוכל בבית, הוא הגורם לעינוי. חוסר ידיעה כל היום מחדש, האם נמצא את המן בחוץ או שמא לא? האם יהיה לנו אוכל היום אם לאו? העובדה ש''הפת אינו בסל של כל אדם ואדם'' והוא נמצא בספק יומיומי, היא המהווה את העינוי, לדעתו של אחד משני האמוראים.
האמורא השני מתייחס ל''חוסר הנראות'' של האוכל הטעים. אמנם כל אחד טעם את מה שבאמת חשקה נפשו לאכול באותו רגע. אם רצה שניצל – הרי טעם טעמו של שניצל. אם רצה אבטיח – הטעם היה כשל אבטיח. אך המראה של האוכל היה חסר מאוד. המראה של השניצל המטוגן, או המראה של האבטיח העסיסי לא היה בנמצא, וזה היה עינויים של בני ישראל באכילתם את המן.
אמר רב יוסף: מכאן רמז לסומין שאוכלין ואין שבעין.
רב יוסף שהיה סומא כידוע, הבין טוב מאוד את דעתו של האמורא השני. כנראה מתוך עדות על עצמו אמר, כי לאור הגדרת עינוי זה לעניין המן אנו למדים כי אכילת הסומא אינה משביעה אותו. הוא אוכל מאכלים בטעמים שונים, מרגיש את הטעם אך אינו רואה את המראה. חוסר ראיה זו גורמת לחוסר שביעה של הסומא.
אמר אביי: הלכך, מאן דאית ליה סעודתא - לא ליכלה אלא ביממא.
לאור טעם זה של ''עינוי באכילת המן'' מוסיף אביי ואומר כי רצוי מאוד לאכול באור יום, שהאדם האוכל יראה את האוכל, וכך ישבע מאכילתו. הגמרא בדף הבא (עה:) מסבירה בדברי אביי, כי אין הכוונה דווקא לאכילה ביום, אלא לאכילה באור, כך שהאוכל יראה את המאכלים שהוא אוכל.
אמר רבי זירא: מאי קרא (קהלת ו', ט'): טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם מֵהֲלָךְ נָפֶשׁ גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ:
רבי זירא מצטט פסוק מספר קהלת המעיד על אותו עיקרון. ראיית דבר מה מטיבה לאדם יותר מהרהור וחשיבה עליו.
אמר ריש לקיש: טוב מראה עינים באשה יותר מגופו של מעשה, שנאמר טוב מראה עינים מהלך נפש.
ריש לקיש מיישם פסוק זה גם ביחסים שבינו לבינה. קובע ריש לקיש כי אדם נהנה יותר ממראה עיניה של אשה, מעשיית מעשה עמה (תשמיש המטה). עובדה זו מחייבת זהירות רבה גם ביחסים בין גברים לנשים.
 

מהו המסר

למדנו היום התייחסות ל"אכילה בעיניים". האדם אינו אוכל רק בפה או בחך אשר חשים את הטעם של המאכל. האדם ''אוכל גם במראה עיניו''. מראה טוב גורם לאוכל להיות טעם יותר, ומראה פחות טוב מפחית את טעמו הטוב של המאכל.
ננסה ללמוד מספר מסרים:
1. לא לזלזל במראה של אוכל. אנשים רבים משקיעים מאמצים גדולים מאוד שהאוכל ייראה טוב. יש להתייחס לכך בכבוד ובנועם. לומר להם מילה טובה, ולבסוף אם אוכלים את האוכל גם ... ליהנות מהאוכל היפה.
2. לחילופין, לא להעליב אנשים המכינים אוכל לא יפה. לא כל אדם מוכשר לעצב את המטעמים שהוא מכין, ולא לכל אחד "יש את הראש להשקיע בכך". גם אם האוכל נראה ממש לא טוב, לפעמים טעמו של המאכל מפצה על כך במידת מה, ויש לכבד ולומר מילה טובה גם למכינים אוכל כזה.
3. אנו מכירים את האנשים אשר אוכלים בעיניים. רואים אוכל יפה ונראה טעים, הם ישר מבקשים לאוכלו. למרות שזה עתה סיימו ארוחה דשנה ומלאה, הם רואים אוכל ומייד נעשים ''רעבים'' מחדש. חלק מעבודת המידות שלנו היא גם ריסון ואיפוק מול מראות של מאכלים יפים.
לסיום נצטט את תחילת ההלכה הראשונה מפרק ד' בהלכות דעות ברמב''ם העוסק בענייני אכילה:
הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה, לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדין את הגוף, ולהנהיג עצמו בדברים המברין והמחלימים. ואלו הן: לעולם לא יאכל אדם אלא כשהוא רעב, ולא ישתה אלא כשהוא צמא...



לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]