מה הקשר בין מלך לכלה ביום הכיפורים?
יומא עח ע"ב
אורלי גולדקלנג, מקור ראשון
ההיתר לשניים לרחוץ את פניהם מלמד אותנו על מעמדם, ומדוע כל כך חשוב שלא יתגנו
המשנה שלנו קובעת כי "המלך והכלה ירחצו את פניהם" ביום הכיפורים, זאת על אף שאיסור רחיצה הוא אחד מחמשת העינויים שחלים עלינו ביום זה. הגמרא מביאה ברייתא ממנה עולה כי המשנה היא של רבי חנניא בן תרדיון, שאמר כך בשם רבי אליעזר ובניגוד לדעה הקובעת כי גם על המלך ועל הכלה חל איסור רחיצת פנים ביום הדין.
הגמרא ממשיכה ושואלת מה הטעם להתיר רחיצת פנים למלך ביום זה, והיא עונה: "דכתיב, 'מלך ביופיו תחזינה עיניך'" (ישעיהו לג, יז). מכאן שהמלך משתבח במראהו. ממשיכה ושואלת הגמרא מדוע מותרת כלה ברחיצת פניה, והיא עונה: "כדי שלא תתגנה על בעלה". בהמשך תסביר הגמרא כי לעניין זה נחשבת האישה במעמד כלה עד שלושים יום מחופתה. כלומר אם חל צום יום הכיפורים במהלך חודש משעה שנישאה, הכלה מותרת ברחיצת פניה כדי לשאת חן בעיני בעלה.
החיבור שעושה משנה, ובעקבותיה הגמרא, בין כלה למלך מזמין התעמקות אודות הקשר בין השניים. לכאורה, מלך קונה כבודו מעצם מעמדו, בלי שום קשר לחיצוניותו. משיחתו למלך היא שמעניקה לו את כוחו. אכן, תכונות כריזמטיות עשויות לבסס עוד את מעמדו, אולם אלה נובעים מכישורים פנימיים שאין בהם בהכרח קשר למראהו החיצוני. אם נרצה לומר כי אין זה מכובד שמלך לא ייראה במיטבו, מדוע הביאה הגמרא פסוק העוסק ביופיו ולא בכבודו?
ההקבלה הזו יכולה ללמד על קשר בין הצורך של כלה להיות נאה בעיני חתנה, לדרישה מהמלך להיות נאה בפני נתיניו. שלא יתגנה בפניהם, ממש כפי שכלה אינה רוצה שבעלה הטרי ימצא בה פגם. החשיבות שלא למצוא פגם במלך חשובה אפילו ואולי בעיקר ביום הדין שבו נחרצים גורלות ליחידים ולאומות. אפילו ביום שאנו מתענים מול הקב"ה, עינוי זה אסור לו שיפגום במעמד המלך; אסור לו להביא לגנותו.
מנגד, גם טעם ההיתר לכלה קשור בזה של המלך: כמו המלך, גם במקרה של הכלה חזותה אינה קובעת את מעמדה. הקשר בין איש לאשתו ראוי לו להיות מעוגן בעומקים משמעותיים יותר; בדומה למלך שמלכותו מעוגנת מתוקף מעמדו, מעצם היותו המלך, כך מעמדה של הכלה צריך להיות מעוגן ומקובע מעצם היותה אשת האיש. כשם שחשוב שהמלך לא יתגנה על אנשיו, כך חשוב שכבודה של הכלה לא יבוא לה רק מתוך יופייה אלא מתוקף היותה אשת חיק.
