מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
 

האם חייב בתשובה על שלוחו שמת?

הרב צבי שפיץ

יומא פו ע"א

שאלה

בעל עסק שלח את אחד מעובדיו להביא לו סחורה ממפעל שנמצא בעיר אחרת. במהלך הנסיעה, סטתה לפתע ממסלולה משאית שנסעה בנתיב הנגדי והתנגשה חזיתית ברכבו של השליח וגרמה למותו.
האם חייב בעל העסק לעשות תשובה, מאחר ובשליחותו נהרג השליח? [בלי למעט בחובתו של הפוגע שוודאי שחייב לעשות תשובה]

תשובה

א. אם השליח מקבל שכר על שליחותו או שהיא נכללת במחויבויותיו עליהן הוא מקבל את שכרו – מעיקר הדין פטור בעל הבית מלעשות תשובה על מיתת השליח. אולם גדולי הפוסקים בדורות האחרונים אמרו שכדאי שיקבל על עצמו דברים מסוימים ככפרה לטובת נשמת הנפטר. ובדורות הקודמים היו מרבים בצומות ובסיגופים, אולם בדורנו, כיוון שנחלשו הגופים, לכן עדיף להרבות בלימוד תורה ומשניות ובנתינת צדקה לעילוי נשמת הנפטר. וכמו כן, אם השאיר הנפטר משפחה – יסייע להם בכל הנצרך לכלכלתם. (1)

ב. אם השליח לא קיבל תמורה כספית על שליחותו – צריך המשלח לעשות תשובה חמורה יותר מהאמור בסעיף א. ולכן, אם מתקשה לצום, לפחות ישתדל בשנה הראשונה להימנע מבשר ויין בימות החול, וכן יימנע ממאכלים שהינם בגדר תענוגים, וימעט להשתתף בשמחות שאינו מחויב לנכוח בהם. וירבה בלימוד תורה ומשניות, ובנתינת צדקה לעילוי נשמת הנפטר. (2)

ג. פועל שנפטר ממחלה במהלך תקופת עבודתו במקום מסוים, אם המחלה אינה נובעת ממקום עבודתו – בעל הבית אינו צריך לעשות תשובה על כך.
אולם אם מסתבר שנפטר מחמת עומס העבודה או שהתרגז על בעל הבית ולקה בליבו וכדו' – חייב בעל הבית לעשות תשובה חמורה. ולפחות כפי שפורט בסעיפים א-ב, וככל שירבה – כך ייטב לו. (3)

ד. אם נתן בעל הבית לפועל כלים או מכונית לעבוד עמם, והפועל סמך על בעל הבית, אולם מחמת אי תקינותם קרתה תאונה שנהרג בה הפועל – נחשב בעל הבית כגורם הישיר למיתת הפועל, ועליו לעשות תשובה חמורה על מעשהו. (4)
 

מקורות:
(1) מבואר בגמ' יומא (פו.) באלו חטאים מספיק לעשות תשובה כדי לכפר עליהם, ומתי נצרכת גם כפרת יום הכיפורים וכו'. והנה דנו הפוסקים לגבי דיני נפשות, באלו מקרים יצטרך אדם לעשות תשובה קלה או חמורה, אם אדם מת באופן טראגי ולחברו יש קשר עקיף לסיבת הפטירה.
בגמ' בסנהדרין נאמר שהקב"ה אמר לדוד המלך שמחמתו מתו הכהנים בנוב ע"י דואג האדומי ובהוראת שאול המלך. ולבסוף, מחמת החטא הזה, מתו גם דואג ושאול ושלושת בניו, (וע"ש ברש"י ד"ה נטרד דואג וכו'). ועל זה אמר הקב"ה שמגיע לדוד עונש.
ולכאורה, הרי הריגת כהני נוב הייתה בניגוד לרצון דוד, ואדרבא, שאול הרג אותם כי סבר בטעות שהם מסייעים לדוד במרידתו במלכות וכו', וא"כ מדוע שייענש על כך? אלא מוכיח מכאן בשו"ת מהר"י וייל (סי' קכה) שבדיני נפשות, אם יש לאדם קשר אפילו עקיף ביותר למיתת אדם אחר – הוא נתבע על כך ועליו לעשות תשובת המשקל בהתאם לחומרת הקשר שלו למעשה, ובכפוף ליכולתו הגופנית לעמוד בתעניות וסיגופים.
ולכן הורה המהר"י וייל בתשובה שם, לאדם ששלח שליח לשליחות מסוימת והשליח מת בדרך, שהמשלח יקבל על עצמו לצום ארבעים יום וייתן צדקה ליתומי הנפטר.
והנה בשו"ת צמח צדק הראשון (סי' ו) הביא, שגם בספר באר שבע על מסכת סנהדרין (צה.) העלה מעצמו את אותה מסקנה כמו המהר"י וייל, אולם הוא עצמו מקשה עליהם, שמכיוון שהשליח מקבל שכר עבור עבודתו, הרי התורה כתבה עליו "ואליו הוא נושא את נפשו" ומסכן את חייו מיוזמתו תמורת השכר. א"כ למה שנאשים את בעל הבית שמגלגלין חובה ע"י חייב? ואין הנידון דומה לאמור בגמרא גבי דוד המלך, מאחר ושם ידע דוד שדואג נמצא עימם בשעה שביקש אוכל מאחימלך, וכמו כן ידע שדואג הוא איש עצתו של שאול המלך, ולכן היה אסור לו לבקש סיוע מאחימלך בנוכחותו, ומשום כך נחשב שיש לו קשר עקיף למיתתם של כהני נוב, דואג ושאול ובניו. משא"כ כאשר המעביד שולח פועל, מרצונו של הפועל שבא לעבוד תמורת שכר כדי להתפרנס, והוא מת בדרך, ללא קשר למעביד, מדוע שנצריך את המעביד לעשות תשובה על כך? לפיכך לדינא טוען השו"ת צמח צדק, שהיה צריך לפוטרו לגמרי, אלא מאחר והפוסקים הקדמונים אמרו שעכ"פ צריך לעשות תשובה - הורה שיעשה תשובה לפי כוחו ומצבו.
וכעין זה הורה למעשה גם בשו"ת הנודע ביהודה ח"א או"ח (סי' לד), והקל מאוד ופטר מלעשות תשובה, אם הפועל פנה מעצמו למעביד שייתן לו עבודה תמורת שכר. והנה בזמן הזה המציאות ברוב המקרים היא שהפועלים פונים מעצמם לבעה"ב לחפש עבודה, ואפילו במקרים שבעה"ב מפרסם שהוא מחפש פועל, אופן המו"מ ביניהם הוא בדרך כלל שגם הפועל שותף לבקשת העבודה. כך שאין נפ"מ גדולה למעשה בין שו"ת הצמח צדק לשו"ת הנו"ב. ועיין ג"כ בשו"ת מהרש"ל (סי' צו), ובשו"ת גבעת שאול (סי' מח, פב), ובשערי תשובה על השו"ע או"ח (סי' תרג).
(2) עפ"י האמור בשו"ת מהר"י וייל (סי' קכה), וכמו כן בשו"ת מהר"ם מלובלין (סי' מד) החמיר מאוד במקרה שנשאל בו, שאחד מתושבי העיר בא לדבר עם הרב המקומי המבוגר, וכשהרב ראה אותו מתקרב, דמיין הרב לעצמו שהנ"ל רוצה לצערו וכו' ולכן גרר ארון גדול ליד דלת הבית כדי שלא יוכל אותו אחד לפרוץ את הדלת. כתוצאה מסחיבת הארון הכבד, נחלה הרב ונפטר כעבור זמן קצר. והנה אע"פ שבנידון דנן לא רצה אותו אדם לצער את הרב, והרב אשם במה שדמיין מעצמו, ואין מקרה זה דומה לדוד המלך שביקש אוכל מאחימלך בנוכחות דואג, בכל זאת כיון שסובבו משמיים לאותו אדם שיהיה קשור לפטירת הרב, לכן עליו לעשות תושבה, וע"ש שהמהר"ם החמיר עליו בתעניות וסיגופים.
נמצאנו למדים שרבותינו החמירו מאוד באדם שיש לו קשר אפילו עקיף למיתת יהודי אחר, ואפילו אם הוא לא אשם. והנה, אע"פ שהם החמירו מאוד בתעניות ובסיגופים, מקובל היום, עקב החלשות הגופים, להורות לאדם כזה להרבות בלימוד תורה ומשניות ובנתינת צדקה, ובסיוע למשפחת הנפטר. וירבה באמירת ווידוי בפה ותפילה על התקלה שנגרמה על ידו.
(3) אם הפועל חלה מעצמו בתקופת עבודתו אצל בעל הבית, אין זה קשור לעבודתו אלא זהו טבעו של עולם, ומלאך המוות מה לי הכא ומה לי התם. אולם, אם מיתתו נגרמה מחמת עבודתו, ואם לא היה עובד אצלו לא היה קורה הדבר – הקשר של המעביד לגרימת המוות גדולה יותר, ולכן תשובתו צריכה להיות חמורה יותר וכל מקרה צריך להיות נידון לגופו. אולם מוכח מהפוסקים שאי אפשר לומר שהאדם מת כי כך הייתה הגזירה עליו משמים ולפטור בכך את הגורם מעשיית תשובת המשקל.
(4) הדין מבואר בהרחבה בקצות החושן (סי' שח, ס"ק ב) וע"ש. והטעם הוא כי בנידון כזה נחשב המעביד כמזיק ע"י גרמי, מכיוון שהפועל סמך עליו שהמכונית או הכלים תקינים וראויים לשימוש, ועל פי דיבורו השתמש בהם הפועל וניזוק או שמת מחמת זה. ולכן במקרה זה חייב המעביד אפילו בדיני אדם על תשלומי הנזק שגרם לפועל. וכ"ש אם הפועל מת מחמת זה, שתשובתו של המעביד קשה ביותר, והרבה יותר מהמקרים שצוינו לעיל.