כניסה הרשמה

פורטל הדף היומי > להרחיב > תמר מצוי - "והביאו לפניהם כותבות" (ברכות לז ע"א)

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו

והביאו לפניהם כותבות ואכלו - תמר מצוי

"... ומעשה ברבן גמליאל והזקנים שהיו מסובין בעלייה ביריחו, והביאו לפניהם כותבות ואכלו, ונתן רבן גמליאל רשות לרבי עקיבא לברך. קפץ וברך רבי עקיבא ברכה אחת מעין שלש. אמר ליה רבן גמליאל: עקיבא, עד מתי אתה מכניס ראשך בין המחלוקת" (ברכות, לז ע"א).

שם עברי: תמר מצוי שם באנגלית: Date Palm שם מדעי: Phoenix dactylifera

נושא מרכזי: מהי כותבת ומה שיעורה?

לריכוז המאמרים שנכתבו על התמר המצוי הקש/י כאן.

את שיעור ככותבת אנו מוצאים במשנה לגבי שני איסורים: א. כמות אכילה מינימלית שחייבים עליה כרת ביום הכפורים(1). ב. איסור לא יראה בחמץ לדעת בית שמאי(2). הכותבת היא פרי עץ תמר כפי שפירש כאן רש"י. על הקשר בין התמר לכותבת אנו לומדים מהאופן בו דרש רב חנן (ברכות, מא ע"ב, ערובין, ד ע"א, סוכה, ה ע"ב) את המין "דבש" שבשבעת המינים (דברים, ח ח'): "... דבש - ככותבת הגסה ליום הכיפורים וכו'". בתרגום יונתן אנו מוצאים: "... אֲרַע דְּמִן זֵיתָהָא עַבְדִין מְשַׁח וּמִן תוּמְרַיָיהָא עַבְדִין דְּבָשׁ". מקור נוסף הוא בתוספתא (ביכורים, ליברמן, פ"א הלכה ה'): "רבן שמעון בן גמליאל אומר אין מביאין בכורין תמרין חוץ מן התמרין שביריחו, ואין קורין אלא על הכותבות בלבד וכו'". מהלכה זו משתמע שהכותבות משובחות יותר מתמרי יריחו הרגילים וכנראה הכוונה ל"כותבת הגסה"(3). על מעמדן המיוחד של הכותבות הגדלות באזור ים המלח וביריחו אנו לומדים גם ממדרשים בבראשית רבה (וילנא): "ויקחו את כל רכוש סדום ועמורה ואת כל אכלם, ר"י אומר זו עבודה, ורבי נחמיה אמר אלו הכותבות וכו'" (פרשת לך לך פרשה מ"ב). "תני רבי שמעון בן יוחאי: כל מלך ושלטון שלא היה לו שולטן בארץ הוא אמר איני שוה כלום. ומלך בבל אנטיקיסר שלו היה יושב ביריחו והיה זה משלח לו כותבת וזה משלח לו דוריות" (פרשת וישב, פרשה פ"ה). מדרש זה מתאר החלפת מתנות בין מלך בבל והמשנה שלו שישב ביריחו. הכותבות שנשלחו מיריחו היו שוות ערך למתנות ששלח המלך. מהמשנה בבא מציעא (פ"ז מ"ח) ניתן ללמוד שמחירו של פרי אחד עשוי להגיע לדינר אחד: "אוכל פועל קישות אפילו בדינר וכותבת אפילו בדינר וכו'".

במקורות אנו מוצאים שני טעמים, הנראים לכאורה סותרים, לקביעת שיעור ככותבת ביום כיפור. בגמרא ביומא (עט ע"א) אנו לומדים ששיעור זה נקבע כאומדנא על ידי חכמים: "אמר רבה אמר רב יהודה: כותבת הגסה שאמרו יתירה מכביצה, וקים להו לרבנן דבהכי מיתבא דעתיה, בציר מהכי לא מיתבא דעתיה"(4). מפרש שם רש"י: "קים להו לרבנן וכו' - ואף על גב דכל שיעור אכילת איסור בכזית היא, הני מילי היכא דכתיבה אכילה, אבל הכא אשר לא תעונה כתיב, וכל כמה דלא מיתבא דעתיה ענוי הוא". בדרשתו של רב חנן נאמר ששיעור ככותבת הוא בכלל השיעורים שהם הלכה למשה מסיני והסמיכום על הפסוק העוסק בשבח פירות ארץ ישראל: "... ופליגא דרבי חנן, דאמר רבי חנן: כל הפסוק כולו לשיעורין נאמר ... רמון - כדתנן: כל כלי בעלי בתים כדתנן: כל כלי בעלי בתים שיעורן כרימונים ... דבש - ככותבת הגסה ליום הכיפורים. ותיסברא, שיעורין מיכתב כתיבי? אלא: הלכתא נינהו, ואסמכינהו רבנן אקראי"(5).

זן הכותבת הגסה

פרי גדול

הנסיון לזהות את זן התמרים הנקרא "כותבת הגסה" בעייתי מאד משום שאין וודאות שהזנים המוכרים היום זהים לזנים הקדומים. קרוב לוודאי ששנים רבות של גידול מבוקר איפשרו לברור מופעים חדשים. יתר על כן, בעקבות הרס מטעי התמרים בתקופה הממלוכית שקטע את רצף הגידול בארץ היה צורך לייבא זנים ממקורות אחרים. לענ"ד נוכל להסתפק בכך שנצביע על זן או זנים העונים למאפייני הכותבת הגסה כפי שהם משתמעים מהמקורות.

המאפיין הראשי הוא כמובן העובדה שמדובר בזן בעל פירות העשויים להיות גדולים אף יותר מגודל ביצה(6). אחד מהזנים בעלי פירות גדולים המוזכר במקורות קדומים הוא הזן "נקליבס" שגידלו בארץ בתקופה הרומית והביזנטית. זן זה מוזכר על ידי פליניוס (23-79 לפנה"ס) בספרו Naturalis Historia. הוא תיאר פרי שאורכו 10 – 11 ס"מ. קדם לו תאופרסטוס שחי במאות הרביעית והשלישית לפני הספירה שתיאר זני תמר הגדלים בבקעת הירדן וביניהם תיאר זן "אשר ארבעה תמרים באורכם יעניקו "cubit (כ – 18 אינץ' = 45.72 ס"מ) כלומר כ – 11.4 ס"מ לתמר בודד. הסופר הרומי אתניוס שחי לקראת סוף המאה השנייה לספירה תיאר את תמרי העמק הסורי (יהודה) שעלו על שולחן הקיסר. על פי תיאורו הם היו גדולים במיוחד ונשמרו זמן רב. תאור זה עולה בקנה אחד עם סיפור משלוח הכותבות למלך בבל שהובא לעיל. כיום אין אנו יודעים מהו זן "נקליבס" אך מוכרים לנו זנים בעלי פרי גדול (על זן זה ראו עוד במאמר "אף דקל טב וחצב ונקלס"). על מנת לצמצם את טווח האפשרויות מבין הזנים הגדולים אתייחס למאפיין נוסף המוזכר במקורות.

פרי בעל חלל סביב הגלעין

בירושלמי (וילנא, יומא פ"ח הלכה ב') מצאנו: "מתניתין האוכל ביה"כ ככותבת הגסה כמוה וכגרעינתה והשותה מלא לוגמיו חייב כל האוכלין מצטרפין לככותבת וכל המשקין מצטרפין לכמלוא לוגמיו אכל ושתה אין מצטרפין: גמ' א"ר יוסה זאת אומרת שצריך למעך את חללו דל כן ניתני כמוה וכגלעינתה וכו'". הערוך (ערך "כתבת") מביא את דברי רבינו ניסים שפירש את הירושלמי: "... והבין בירורה דמילתא, כי הכותבת הגסה אינה דבוקה בגרעינתה, אלא יש בין גופה ובין גרעינתה חלל וכו'". מכאן ניתן גם להסיק שהכותבת אינה זן של תמר יבש וקשה דוגמת התמרים היבשים של מצרים משום שהם אינם ניתנים למעיכה אלא זן חצי יבש שהוא יותר רך ועסיסי.

דוגמה לזן בעל פרי חצי יבש, גדול במיוחד ובעל חלל סביב הגלעין הוא ה"ענברה" שהובא לארץ רק בעת האחרונה (לפני כ – 15 שנה). זן זה שלא היה ידוע עד כה בארץ גדל במקורו באזור העיר מדינה בערב הסעודית. במדידה שערכו מ. א. כסלו וא. שמחוני נמצא שהנפח הממוצע של הפירות הוא כ – 34 סמ"ק. נפח זה קרוב למדי לנפח ביצה בינונית בת ימינו והוא גדול באופן משמעותי מפרי הזן מג'והל שנחשב בעבר כזן התמר הגדול ביותר (תמונה 1). לאור כך שלהלכה נפסק ששיעור כותבת הוא מעט פחות מכביצה ללא קליפתה הרי שנפח 34 סמ"ק הוא שיעור ריאלי למדי לכותבת הגסה. יש להעיר שגודל הביצה המוצע מבוסס על הביצים הבינוניות בנות זמננו בניגוד לדעתם של רבי יחזקאל לנדא במאה ה-18, ובתקופה המודרנית החזון איש, שקבעו שהביצים בעבר היו גדולות פי שנים מאשר בימינו. החזון איש חישב את שיעור הביצה כ – 100 סמ"ק. קליפות ביצים שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות כמו בפומפיי או סרדיס בטורקיה של ימינו (תמונה 2(7)) מעידות על כך שלא חל שינוי בגודל הביצים מאז תקופות אלו.

בבדיקה שנערכה נמצא שסביב גלעין ה"ענברה" יש חלל גדול שנוצר כתוצאה מהפסקת גדילתו בה בשעה שציפת הפרי ממשיכה לגדול ומתרחקת ממנו. לחלל זה יש יתרון לצורך הפצה על ידי זרמי מים משום שצפיפות הפרי נמוכה יותר. בעזרת טיפטוף מים דרך קדקד הפרי נמצא שנפח חלל הפרי הוא 4 סמ"ק ואילו נפח הגלעין הוא 1 סמ"ק בלבד. הפרש נפחים גדול זה ייחודי לזן "ענברה" ומכאן מובנת חשיבות המעיכה לצורך קביעת שיעור "כותבת גסה".


תמונה 1. תמר מזן מג'והל - ניכר היטב החלל סביב הגלעין.		תמונה 2. קליפת ביצה בת כ - 2000 שנה. צילום: Archaeological Exploration of Sardis / Harvard University

הרחבה

שיעור הכותבת - רקע

שיעורה של הכותבת עורר מחלוקות רבות בספרות חז"ל והמפרשים הראשונים והאחרונים. בניגוד לשיעורי כזית וכביצה שהיו מוכרים גם במהלך מאות השנים האחרונות הרי ששיעור הכותבת היה מנותק מהמציאות משום שתמר מסוג זה לא היה מוכר. ייתכן והמחלוקות הרבות והצורך לשער את גודל הכותבת בעזרת השוואה לגודל ביצה מעידים שכבר בתקופה זו נעלם זן התמרים שנקרא בפי חז"ל "כותבת הגסה".

כותבת לעניין איסור אכילה ביום הכפורים נמנתה במשנה (כלים, פי"ז מי"ב) בין השיעורים שאמרו בהם מדה גסה: "ויש שאמרו במדה גסה ... האוכל ביום הכפורים ככותבת הגסה כמוה וכגרעינתה וכו'". מפרש הרמב"ם: "... וכן האוכל ביום הכפורים שעור תמרה חייב כרת, והתנה באותה התמרה שתהא גדולה מאד. ואמרו כמוה וכגרענתה, הוא שימעך בשרה וגרענתה לפי שיש בין גופה לגרענתה חלל גדול, ואלו שיערנו בכולה כי אז היה השעור גדול, והוא אמרם בירושלמי צריך למעך חללה, וכבר נתבאר בתלמוד שהשעור הזה הוא יתר מכביצה".

זן הכותבת שעל פיה משערים נתון למחלוקת: "האוכל ביום הכפורים ככותבת הגסה כמוה וכגרעינתה שבארץ ישראל חייב ר' שמעון בן לעזר אומר אפילו ככותבת הנמרין וכו'" (תוספתא יומא, ליברמן, פ"ד ה"ג). "גמ' א"ר יוסה זאת אומרת שצריך למעך את חללו דל כן ניתני כמוה וכגלעינתה ומחללה תני ר"ש בן אלעזר בכותבת נמרית" (ירושלמי, יומא, פ"ח ה"ב). מדברי רבי שמעון בן לעזר (שאמר "אפילו") משתמע שכותבת נמרית קטנה מהכותבת הארץ ישראלית(8). יש הסוברים שהשם נמרית זהה לשם בית נמרה: "של בית נמר - מקום כדכתיב את בית נמרה"(9) (רא"ש, פאה, פ"ד מ"ה). חסדי דוד (תוספתא, שם) קושר בין שם המקום נמרה לבין ה"אפילו" של רשב"א: "... והשתא אתי שפיר דקתני אפילו. דתנא קמא אמר ככותבת של ארץ ישראל דגדולה, ורשב"א אמר אפילו של בית נמרה דהיינו מעבר לירדן שאינה ארץ זבת חלב ודבש ולא היו כל כך גדולים". בסדרי טהרות (שם) מובא הסבר שונה למחלוקת ת"ק ורשב"א:

"... ואפשר דהיינו טעם פלוגתתם דת"ק סבר כרבי יהודה בן בתירא בבכורות (נה) ארצם ארץ כנען ולא הירדן ארץ כנען, ועבר הירדן אינו נחשב ארץ ישראל וכיון דאינה חשובה ארץ ישראל לא משערינן בפירותיה. ורבי שמעון בן אלעזר סבר כרבי שמעון בן יוחאי דדריש התם מעבר לירדן ירחו קדמה מזרחה. מה ירחו ארץ ישראל אף ירדן ארץ כנען וחשובה עבר הירדן ארץ ישראל ומשערינן בפירותיה כמו בפירות כל ארץ ישראל".

השיעור ככותבת הגסה וגרעינתה איננו חד משמעי ורב פפא הסתפק מהו: "בעי רב פפא: ככותבת שאמרו בגרעינתה או בלא גרעינתה?" (יומא, עח ע"ב). הראשונים חלקו בהסבר הספק. רש"י כתב: "בגרעינתה או שלא בגרעינתה - והא דקתני מתניתין וכגרעינתה מיבעיא ליה היכי קאמר: כמוהו וכגרעינתה יחד, או דלמא הכי קאמר: כמוה כגרעינתה. בתוספות הרא"ש אנו מוצאים תוספת הסבר לשיטה זו: "כותבת שאמרו וכו' - האי דקא מיבעיא ליה הכא טפי מבכל שיעורי זיתים שבתלמוד דפשיטא לן בפרק כיצד מברכין דבעינן נמי גרעינתו. היינו טעמא כדפרש"י משום דקתני כמוה וכגרעינתה דמשמע או כמוה לבד או כגרעינתה לבד אבל גבי זית דתנא כזית סתם פשיטא ליה דעם גרעינתו קאמר וכו'". לדעתם הספק של רב פפא האם השיעור הוא כמוה וכגרעינתה יחד, או שהשיעור הוא או כמוה או כגרעינתה. תוס' מפרש שהספק הוא אם משערים בתמרה וגרעינתה בלבד או עם גלעין נוסף.

הערוך (ערך "כתבת") מביא את שיטה רבינו ניסים שפירש שהספק הוא אם צריך למעוך את החלל שבין הפרי לגלעין או ששיעורה כברייתה. בעזרת קיומו של חלל זה הסביר רבינו ניסים את השיעור התמוה, לדעתו, של "ככותבת וגרעינתה".

"... והבין בירורה דמילתא, כי הכותבת הגסה אינה דבוקה בגרעינתה, אלא יש בין גופה ובין גרעינתה חלל. ולהכי אצטריך למיתנא ככותבת הגסה כמוה וכגרעינתה לחומרא, דלא תיטעי ותשער כמו השלמה דנפיש שיעורה דהוי לקולא, ולא מחייבת ליה עד דאכיל בהאי שיעורא, אלא מצי אכיל כמוה וכגרעינתה בלחוד בלא חללה מחייב. והיינו דאמר רבי יוסי זאת אומרת צריך למעט חללה כדי שידבק גופה של כותבת בגרעינתה ולא ישאר בה חלל ובתר הכין משערינן בה אכילה של יום הכפורים ומשום הכי איצטריך למיתנא כמוה וכגרעינתה למעוטי חללה" (מתוך הערוך).

הרי"ץ גיאת (שערי שמחה, תחילת הלכות יום הכיפורים) חלק ופסק לקולא: "... ושעור אכילה דמחייב עליה כרת בככותבת הגסה כמוה וכגרעינתה וכחללה". בפירוש "יצחק ירנן" (שם, סעיף י"ד) דן באריכות ליישב את דבריו עם פסיקתו של רבינו ניסים. יש שגרסו שספקו של רב פפא הוא האם הכותבת לחה או יבשה כמו למשל המגיד משנה (שביתת עשור, פ"ב ה"א): "האוכל ביוה"כ וכו' - משנה פ' יוה"כ (יומא ע"ג:) האוכל ככותבת הגסה כמוה וכגרעינתה חייב כל האוכלין מצטרפין לככותבת ובגמרא שאלו באיכות כותבת זו אם לחה אם יבשה וכו'".

שיעורה של הכותבת למעשה

גודלה של הכותבת נידון בגמרא ביומא (עט ע"ב) ולמסקנה שיעורה פחות מכביצה: "... עד כמה מזמנין? עד כזית, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: עד כביצה. במאי קא מיפלגי? רבי מאיר סבר: ואכלת זו אכילה, ושבעת זו שתיה. ואכילה בכזית. ורבי יהודה סבר: ואכלת ושבעת אכילה שיש בה שביעה, ואי זה זה כביצה. ואי סלקא דעתך כותבת הגסה שאמרו יתירה מכביצה השתא כביצה שבועי משבעא, דעתא לא מיתבא? אלא לאו שמע מינה: כותבת הגסה שאמרו פחות מכביצה, כביצה משבעא, ככותבת מיתבא דעתיה". כך פסק הרמב"ם (שביתת עשור, פ"ב הלכה א'): "האוכל ביום הכפורים מאכלין הראויין לאכול לאדם ככותבת הגסה שהיא פחות מכביצה במעט הרי זה חייב וכו'". ובשו"ע (הלכות יום הכפורים, תרי"ב סעיף א'): "האוכל ביום הכיפורים ככותבת הגסה, חייב; והוא פחות מכביצה מעט, ושיעור זה שוה לכל אדם בין לננס בין לעוג מלך הבשן". באחרונים אנו מוצאים מחלוקת האם שיעור זה כולל גם את קליפת הביצה. במקום אחר גודל הכותבת מחושב בהשוואה לשיעור זית: "וכותבת אית ביה שני זיתים" (כריתות, יד ע"א).

לדעת הרא"ח נאה שהביצה היא 57.6 סמ"ק הרי שביצה בלא קליפתה היא 43.2 גרם. חישוב זה מבוסס על השיטה שהקליפה היא רבע מנפח הביצה (לענין יום כיפור יש להחמיר כשיטה זו). על פי חישוב זה ניתן להאכיל חולה עד 30 סמ"ק משום ששני שליש ביצה (28.8) עדיין אינם שיעור כותבת. אם שיעור זה אינו מספיק ניתן להוסיף עד 38 סמ"ק שהוא פחות מביצה ללא קליפתה. גם לדעת החזו"א ניתן להאכיל חולה עד 30 סמ"ק אך הוא הגיע למסקנה זו בעזרת דרך חישוב שונה. כאמור לעיל, הנפח הממוצע של פרי "ענברה" הוא 34 סמ"ק, נפח החלל 4 סמ"ק ומכאן שנפח תמר זה ללא החלל הוא 30 סמ"ק.

(1) יש מהראשונים הלומדים את שיעור זה גם לשאר תעניות.
(2) קיימת מחלוקת ראשונים אם גם בחמץ משערים ככותבת הגסה כבאכילת יום כיפור או די בשיעור ככותבת.
(3) בשו"ת קול מבשר (חלק א סימן ס"ד) דן באריכות האם כותבת סתם היא כותבת גסה.
(4) פירוש: אָמַר רָבָה אָמַר רַב יְהוּדָה: כּוֹתֶבֶת הַגַּסָּה שֶׁאָמְרוּ, שיעורה יְתֵירָה משיעור כַּבֵּיצָה. וְקִים לְהוּ לְרַבָּנַן [ומוחזק להם לחכמים] דִּבְהָכִי מִיַתְּבָא דַּעֲתֵיהּ [שבכך, בשיעור זה, מתיישבת דעתו] של האוכל, ושוב אין כאן עינוי. בְּצִיר מֵהָכִי לָא מִיַתְּבָא דַּעֲתֵיהּ [בפחות מכאן אין מתיישבת דעתו].
(5) פירוש: ומעירים: ופליגא [וחלוקה], שמועה זו על שיטת ר' חנן. שאמר ר' חנן: כל הפסוק כולו לענין שיעורין להלכות רבות בתורה נאמר ... "רמון" אף הוא בא להשמיענו שיעור, כדתנן [כפי ששנינו במשנה]: כל כלי בעלי בתים (של אנשים סתם), אם ניקבו, הריהם יוצאים מכלל שימוש ככלים, ולכן אין טומאה חלה עליהם עוד, ושיעורן, כלומר, שיעור נקיבתם של כלים אלה הריהו כרמונים, שכל עוד שיעור הנקב קטן מזה עדיין משתמשים בהם, ונחשבים הם ככלים ... וה"דבש" שבכתוב שהוא דבש תמרים, אף הוא מרמז לשיעור, ששיעור ככותבת (תמר) הגסה (גדולה), הוא שיעור איסור אכילה ביום הכפורים מדברי תורה.
(6) רק כך ניתן להבין את המחלוקת בין רב יהודה ורב זביד ביומא (עט ע"א) לגבי גודל הכותבת שבה משערים את האיסור: "רבה אמר רב יהודה: כותבת הגסה שאמרו יתירה מכביצה, וקים להו לרבנן דבהכי מיתבא דעתיה, בציר מהכי לא מיתבא דעתיה וכו'".
(7) הגיל המוערך של הכלים בתמונה הוא כ - 2000 שנה. החופרים משערים שהם נקברו מתחת לרצפת בית כחלק מפולחן שנועד למנוע אסונות כמו רעידות אדמה. תודה לפרופ' מ. א. כסלו על ההפנייה לתמונה זו.
(8) בחלק מהמקורות אין גורסים בדברי רשב"א את המילה "אפילו" וא"כ כותבת נמרית גדולה יותר.
(9) סדרי טהרות (שם): "... נמרין הוא מארץ סיחון ועוג בעבר הירדן כדכתיב (במדבר לב) עטרות ודיבון ויעזר ונמרה וכו'".

מקורות עיקריים:

אנציקלופדיה תלמודית, ערך "כותבת".
ח. פ. בניש, 'מדות ושיעורי תורה, מה' ב', בני ברק, עמ' רמז-רנ.
מ. א. כסלו וא. שמחוני, 'כותבת הגסה מהי?', עלון הנוטע, שנה ס"ד, פברואר 2010, עמ' 39-42.
מ. א. כסלו וא. שמחוני, 'האם הכותבת הגסה חזרה לארצנו', הליכות שדה 179 – חשון תשע"ג, עמ' 29-35.
ע. לונדון, 'ענף התמרים בארץ ישראל בתקופה הרומית והביזנטית', עלון הנוטע, שנה ס"ד, אפריל 2010, עמ' 37-41.

לעיון נוסף:

א. דורון, 'הביצה שהתחפשה: על הקשר בין פומפיי לפסח'. ראו כאן.
י. פליקס, עצי פרי למיניהם - צמחי התנ"ך וחז"ל (115-118).
באתר "צמח השדה": "תמר מצוי".
ע. לונדון, מהי כותבת ומה גודלה? לקריאה לחץ כאן.

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

לראש העמוד שליחה לחבר הדפסה הוספה למועדפים