|
טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
והביאו לפניהם כותבות ואכלו - תמר מצוי
|
תמונה 1. תמר מזן מג'והל - ניכר היטב החלל סביב הגלעין. |
תמונה 2. קליפת ביצה בת כ - 2000 שנה. צילום: Archaeological Exploration of Sardis / Harvard University |
שיעורה של הכותבת עורר מחלוקות רבות בספרות חז"ל והמפרשים הראשונים והאחרונים. בניגוד לשיעורי כזית וכביצה שהיו מוכרים גם במהלך מאות השנים האחרונות הרי ששיעור הכותבת היה מנותק מהמציאות משום שתמר מסוג זה לא היה מוכר. ייתכן והמחלוקות הרבות והצורך לשער את גודל הכותבת בעזרת השוואה לגודל ביצה מעידים שכבר בתקופה זו נעלם זן התמרים שנקרא בפי חז"ל "כותבת הגסה".
כותבת לעניין איסור אכילה ביום הכפורים נמנתה במשנה (כלים, פי"ז מי"ב) בין השיעורים שאמרו בהם מדה גסה: "ויש שאמרו במדה גסה ... האוכל ביום הכפורים ככותבת הגסה כמוה וכגרעינתה וכו'". מפרש הרמב"ם: "... וכן האוכל ביום הכפורים שעור תמרה חייב כרת, והתנה באותה התמרה שתהא גדולה מאד. ואמרו כמוה וכגרענתה, הוא שימעך בשרה וגרענתה לפי שיש בין גופה לגרענתה חלל גדול, ואלו שיערנו בכולה כי אז היה השעור גדול, והוא אמרם בירושלמי צריך למעך חללה, וכבר נתבאר בתלמוד שהשעור הזה הוא יתר מכביצה".
זן הכותבת שעל פיה משערים נתון למחלוקת: "האוכל ביום הכפורים ככותבת הגסה כמוה וכגרעינתה שבארץ ישראל חייב ר' שמעון בן לעזר אומר אפילו ככותבת הנמרין וכו'" (תוספתא יומא, ליברמן, פ"ד ה"ג). "גמ' א"ר יוסה זאת אומרת שצריך למעך את חללו דל כן ניתני כמוה וכגלעינתה ומחללה תני ר"ש בן אלעזר בכותבת נמרית" (ירושלמי, יומא, פ"ח ה"ב). מדברי רבי שמעון בן לעזר (שאמר "אפילו") משתמע שכותבת נמרית קטנה מהכותבת הארץ ישראלית(8). יש הסוברים שהשם נמרית זהה לשם בית נמרה: "של בית נמר - מקום כדכתיב את בית נמרה"(9) (רא"ש, פאה, פ"ד מ"ה). חסדי דוד (תוספתא, שם) קושר בין שם המקום נמרה לבין ה"אפילו" של רשב"א: "... והשתא אתי שפיר דקתני אפילו. דתנא קמא אמר ככותבת של ארץ ישראל דגדולה, ורשב"א אמר אפילו של בית נמרה דהיינו מעבר לירדן שאינה ארץ זבת חלב ודבש ולא היו כל כך גדולים". בסדרי טהרות (שם) מובא הסבר שונה למחלוקת ת"ק ורשב"א:
"... ואפשר דהיינו טעם פלוגתתם דת"ק סבר כרבי יהודה בן בתירא בבכורות (נה) ארצם ארץ כנען ולא הירדן ארץ כנען, ועבר הירדן אינו נחשב ארץ ישראל וכיון דאינה חשובה ארץ ישראל לא משערינן בפירותיה. ורבי שמעון בן אלעזר סבר כרבי שמעון בן יוחאי דדריש התם מעבר לירדן ירחו קדמה מזרחה. מה ירחו ארץ ישראל אף ירדן ארץ כנען וחשובה עבר הירדן ארץ ישראל ומשערינן בפירותיה כמו בפירות כל ארץ ישראל".
השיעור ככותבת הגסה וגרעינתה איננו חד משמעי ורב פפא הסתפק מהו: "בעי רב פפא: ככותבת שאמרו בגרעינתה או בלא גרעינתה?" (יומא, עח ע"ב). הראשונים חלקו בהסבר הספק. רש"י כתב: "בגרעינתה או שלא בגרעינתה - והא דקתני מתניתין וכגרעינתה מיבעיא ליה היכי קאמר: כמוהו וכגרעינתה יחד, או דלמא הכי קאמר: כמוה כגרעינתה. בתוספות הרא"ש אנו מוצאים תוספת הסבר לשיטה זו: "כותבת שאמרו וכו' - האי דקא מיבעיא ליה הכא טפי מבכל שיעורי זיתים שבתלמוד דפשיטא לן בפרק כיצד מברכין דבעינן נמי גרעינתו. היינו טעמא כדפרש"י משום דקתני כמוה וכגרעינתה דמשמע או כמוה לבד או כגרעינתה לבד אבל גבי זית דתנא כזית סתם פשיטא ליה דעם גרעינתו קאמר וכו'". לדעתם הספק של רב פפא האם השיעור הוא כמוה וכגרעינתה יחד, או שהשיעור הוא או כמוה או כגרעינתה. תוס' מפרש שהספק הוא אם משערים בתמרה וגרעינתה בלבד או עם גלעין נוסף.
הערוך (ערך "כתבת") מביא את שיטה רבינו ניסים שפירש שהספק הוא אם צריך למעוך את החלל שבין הפרי לגלעין או ששיעורה כברייתה. בעזרת קיומו של חלל זה הסביר רבינו ניסים את השיעור התמוה, לדעתו, של "ככותבת וגרעינתה".
"... והבין בירורה דמילתא, כי הכותבת הגסה אינה דבוקה בגרעינתה, אלא יש בין גופה ובין גרעינתה חלל. ולהכי אצטריך למיתנא ככותבת הגסה כמוה וכגרעינתה לחומרא, דלא תיטעי ותשער כמו השלמה דנפיש שיעורה דהוי לקולא, ולא מחייבת ליה עד דאכיל בהאי שיעורא, אלא מצי אכיל כמוה וכגרעינתה בלחוד בלא חללה מחייב. והיינו דאמר רבי יוסי זאת אומרת צריך למעט חללה כדי שידבק גופה של כותבת בגרעינתה ולא ישאר בה חלל ובתר הכין משערינן בה אכילה של יום הכפורים ומשום הכי איצטריך למיתנא כמוה וכגרעינתה למעוטי חללה" (מתוך הערוך).
הרי"ץ גיאת (שערי שמחה, תחילת הלכות יום הכיפורים) חלק ופסק לקולא: "... ושעור אכילה דמחייב עליה כרת בככותבת הגסה כמוה וכגרעינתה וכחללה". בפירוש "יצחק ירנן" (שם, סעיף י"ד) דן באריכות ליישב את דבריו עם פסיקתו של רבינו ניסים. יש שגרסו שספקו של רב פפא הוא האם הכותבת לחה או יבשה כמו למשל המגיד משנה (שביתת עשור, פ"ב ה"א): "האוכל ביוה"כ וכו' - משנה פ' יוה"כ (יומא ע"ג:) האוכל ככותבת הגסה כמוה וכגרעינתה חייב כל האוכלין מצטרפין לככותבת ובגמרא שאלו באיכות כותבת זו אם לחה אם יבשה וכו'".
גודלה של הכותבת נידון בגמרא ביומא (עט ע"ב) ולמסקנה שיעורה פחות מכביצה: "... עד כמה מזמנין? עד כזית, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: עד כביצה. במאי קא מיפלגי? רבי מאיר סבר: ואכלת זו אכילה, ושבעת זו שתיה. ואכילה בכזית. ורבי יהודה סבר: ואכלת ושבעת אכילה שיש בה שביעה, ואי זה זה כביצה. ואי סלקא דעתך כותבת הגסה שאמרו יתירה מכביצה השתא כביצה שבועי משבעא, דעתא לא מיתבא? אלא לאו שמע מינה: כותבת הגסה שאמרו פחות מכביצה, כביצה משבעא, ככותבת מיתבא דעתיה". כך פסק הרמב"ם (שביתת עשור, פ"ב הלכה א'): "האוכל ביום הכפורים מאכלין הראויין לאכול לאדם ככותבת הגסה שהיא פחות מכביצה במעט הרי זה חייב וכו'". ובשו"ע (הלכות יום הכפורים, תרי"ב סעיף א'): "האוכל ביום הכיפורים ככותבת הגסה, חייב; והוא פחות מכביצה מעט, ושיעור זה שוה לכל אדם בין לננס בין לעוג מלך הבשן". באחרונים אנו מוצאים מחלוקת האם שיעור זה כולל גם את קליפת הביצה. במקום אחר גודל הכותבת מחושב בהשוואה לשיעור זית: "וכותבת אית ביה שני זיתים" (כריתות, יד ע"א).
לדעת הרא"ח נאה שהביצה היא 57.6 סמ"ק הרי שביצה בלא קליפתה היא 43.2 גרם. חישוב זה מבוסס על השיטה שהקליפה היא רבע מנפח הביצה (לענין יום כיפור יש להחמיר כשיטה זו). על פי חישוב זה ניתן להאכיל חולה עד 30 סמ"ק משום ששני שליש ביצה (28.8) עדיין אינם שיעור כותבת. אם שיעור זה אינו מספיק ניתן להוסיף עד 38 סמ"ק שהוא פחות מביצה ללא קליפתה. גם לדעת החזו"א ניתן להאכיל חולה עד 30 סמ"ק אך הוא הגיע למסקנה זו בעזרת דרך חישוב שונה. כאמור לעיל, הנפח הממוצע של פרי "ענברה" הוא 34 סמ"ק, נפח החלל 4 סמ"ק ומכאן שנפח תמר זה ללא החלל הוא 30 סמ"ק.
(1) יש מהראשונים הלומדים את שיעור זה גם לשאר תעניות.
(2) קיימת מחלוקת ראשונים אם גם בחמץ משערים ככותבת הגסה כבאכילת יום כיפור או די בשיעור ככותבת.
(3) בשו"ת קול מבשר (חלק א סימן ס"ד) דן באריכות האם כותבת סתם היא כותבת גסה.
(4) פירוש: אָמַר רָבָה אָמַר רַב יְהוּדָה: כּוֹתֶבֶת הַגַּסָּה שֶׁאָמְרוּ, שיעורה יְתֵירָה משיעור כַּבֵּיצָה. וְקִים לְהוּ לְרַבָּנַן [ומוחזק להם לחכמים] דִּבְהָכִי מִיַתְּבָא דַּעֲתֵיהּ [שבכך, בשיעור זה, מתיישבת דעתו] של האוכל, ושוב אין כאן עינוי. בְּצִיר מֵהָכִי לָא מִיַתְּבָא דַּעֲתֵיהּ [בפחות מכאן אין מתיישבת דעתו].
(5) פירוש: ומעירים: ופליגא [וחלוקה], שמועה זו על שיטת ר' חנן. שאמר ר' חנן: כל הפסוק כולו לענין שיעורין להלכות רבות בתורה נאמר ... "רמון" אף הוא בא להשמיענו שיעור, כדתנן [כפי ששנינו במשנה]: כל כלי בעלי בתים (של אנשים סתם), אם ניקבו, הריהם יוצאים מכלל שימוש ככלים, ולכן אין טומאה חלה עליהם עוד, ושיעורן, כלומר, שיעור נקיבתם של כלים אלה הריהו כרמונים, שכל עוד שיעור הנקב קטן מזה עדיין משתמשים בהם, ונחשבים הם ככלים ... וה"דבש" שבכתוב שהוא דבש תמרים, אף הוא מרמז לשיעור, ששיעור ככותבת (תמר) הגסה (גדולה), הוא שיעור איסור אכילה ביום הכפורים מדברי תורה.
(6) רק כך ניתן להבין את המחלוקת בין רב יהודה ורב זביד ביומא (עט ע"א) לגבי גודל הכותבת שבה משערים את האיסור: "רבה אמר רב יהודה: כותבת הגסה שאמרו יתירה מכביצה, וקים להו לרבנן דבהכי מיתבא דעתיה, בציר מהכי לא מיתבא דעתיה וכו'".
(7) הגיל המוערך של הכלים בתמונה הוא כ - 2000 שנה. החופרים משערים שהם נקברו מתחת לרצפת בית כחלק מפולחן שנועד למנוע אסונות כמו רעידות אדמה. תודה לפרופ' מ. א. כסלו על ההפנייה לתמונה זו.
(8) בחלק מהמקורות אין גורסים בדברי רשב"א את המילה "אפילו" וא"כ כותבת נמרית גדולה יותר.
(9) סדרי טהרות (שם): "... נמרין הוא מארץ סיחון ועוג בעבר הירדן כדכתיב (במדבר לב) עטרות ודיבון ויעזר ונמרה וכו'".
אנציקלופדיה תלמודית, ערך "כותבת".
ח. פ. בניש, 'מדות ושיעורי תורה, מה' ב', בני ברק, עמ' רמז-רנ.
מ. א. כסלו וא. שמחוני, 'כותבת הגסה מהי?', עלון הנוטע, שנה ס"ד, פברואר 2010, עמ' 39-42.
מ. א. כסלו וא. שמחוני, 'האם הכותבת הגסה חזרה לארצנו', הליכות שדה 179 – חשון תשע"ג, עמ' 29-35.
ע. לונדון, 'ענף התמרים בארץ ישראל בתקופה הרומית והביזנטית', עלון הנוטע, שנה ס"ד, אפריל 2010, עמ' 37-41.
א. דורון, 'הביצה שהתחפשה: על הקשר בין פומפיי לפסח'. ראו כאן.
י. פליקס, עצי פרי למיניהם - צמחי התנ"ך וחז"ל (115-118).
באתר "צמח השדה": "תמר מצוי".
ע. לונדון, מהי כותבת ומה גודלה? לקריאה לחץ כאן.
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.