נסיונות פיוס / רפי זברגר

יומא פז ע''א-ע''ב

הקדמה

למדנו באמצעיתה של המשנה בדף פ''ה:
עבירות שבין אדם למקום - יום הכפורים מכפר, עבירות שבין אדם לחבירו - אין יום הכפורים מכפר, עד שירצה את חבירו.
קובעת המשנה כי עבירה שהיא בין אדם לקונו, כמו שמירת שבת, אכילה ביום כיפור וכדו' יום הכיפורים מכפר (אליבא דהמשנה הקובעת כי על עבירות חמורות תשובה תולה ויום הכיפורים מכפר). לעומת זאת, עבירות שבין אדם לחבירו כמו גזל, אונאת דברים, רכילות וכדו' יום הכיפורים אינו מכפר, גם אם עשה תשובה (וגם אם החזיר ממון שגזל), עד שיפייס את חברו.
   

הנושא

הגמרא דנה באופני הפיוס הנדרש, כפסק המשנה כדלעיל. נצטט כמה הגדרות וכמה מעשי רב המלמדים אופני פיוס:
אמר רבי יצחק: כל המקניט את חבירו, אפילו בדברים - צריך לפייסו, שנאמר (משלי ו', א'-ג'): בְּנִי אִם עָרַבְתָּ לְרֵעֶךָ תָּקַעְתָּ לַזָּר כַּפֶּיךָ: נוֹקַשְׁתָּ בְאִמְרֵי פִיךָ נִלְכַּדְתָּ בְּאִמְרֵי פִיךָ: עֲשֵׂה זֹאת אֵפוֹא בְּנִי וְהִנָּצֵל כִּי בָאתָ בְכַף רֵעֶךָ לֵךְ הִתְרַפֵּס וּרְהַב רֵעֶיךָ: . אם ממון יש בידך - התר לו פסת יד (הִתְרַפֵּס), ואם לאו - הרבה עליו ריעים (וּרְהַב רֵעֶיךָ).
שלושת הפסוקים הנ''ל מספר משלי מלמדים כי לא מספיקה תשובה, לא מספיק להחזיר לו את הממון הגזול (במקרה וגזל את חברו) אלא יש ''להרבות עליו רעים'' ולפייסו בדברים עד שיתרצה. חובת הפיוס קיימת בין אם גזל מחברו, ובין אם ''רק'' הקניט אותו בדברים – בכל המקרים יש חובה לפייס את החבר עד שיתרצה.
אמר רב חסדא: וצריך לפייסו בשלש שורות של שלשה בני אדם, שנאמר (איוב ל''ג, כ''ז): יָשֹׁר עַל אֲנָשִׁים וַיֹּאמֶר חָטָאתִי וְיָשָׁר הֶעֱוֵיתִי וְלֹא שָׁוָה לִי:
רב חסדא מוסיף שיש להתאמץ ולא להסתפק בפיוס חד פעמי של אדם מול אדם, אלא יש לנסות שלש פעמים, וכל פעם להביא שלושה אנשים שינסו לפייסו, כל פעם באופן אחר, אולי בדרך זה יתפייס החבר.
אמר רבי יוסי בר חנינא: כל המבקש מטו מחבירו אל יבקש ממנו יותר משלש פעמים, שנאמר (בראשית נ', י''ז): כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו: ואם מת - מביא עשרה בני אדם, ומעמידן על קברו, ואומר: חטאתי לה' אלהי ישראל ולפלוני שחבלתי בו.
רבי יוסי בר חנינא מגביל ומגדיר שאין להגזים בניסיונות הפיוס. אין לפייסו עד בלי די. מספיק שעושה זאת שלש פעמים, כדברי רב חסדא לעיל. רבי יוסי למד מגבלה זו ממספר פעמים שהתורה כותבת את המילה ''נא'' בבקשת הפיוס של אחי יוסף מיוסף.
רבי ירמיה הוה ליה מילתא לרבי אבא בהדיה, אזל איתיב אדשא דרבי אבא. בהדי דשדיא אמתיה מיא מטא זרזיפי דמיא ארישא. אמר: עשאוני כאשפה, קרא אנפשיה (תהלים קי''ג, ז'): מְקִימִי מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן: שמע רבי אבא ונפיק לאפיה, אמר ליה: השתא צריכנא למיפק אדעתך, דכתיב (משלי שם) ... לֵךְ הִתְרַפֵּס וּרְהַב רֵעֶיךָ
לרבי אבא הייתה תרעומת על רבי ירמיה על מעשה שאירע ביניהם, ולכן ביקש רבי ירמיה לפייס את רבי אבא. הלך וישב על מפתן ביתו של רבי אבא. שפחתו של רבי אבא שפכה את המים לאחר ניקיון הבית, וחלק מן המים ניתזו על ראשו של רבי ירמיה. לאחר מכן, אמר רבי ירמיה כי הוא כמו אשפה (שזורקים אותו) והמשיך ואיחל לעצמו כי עתה יקום מאשפות, כמאמר הפסוק בתהלים, ואולי עתה רבי אבא יסכים להתפייס אתו. ואמנם רבי אבא הגיע אליו ואמר לו כי עכשיו התהפכו היוצרות. עכשיו הוא (רבי אבא) צריך לפייס את רבי ירמיה על הבושה שגרם לו (ואולי באותה הזדמנות "הסכים'' להתפייס על המעשה שרבי ירמיה עשה לו).
רבי זירא, כי הוה ליה מילתא בהדי איניש הוה חליף ותני לקמיה וממציא ליה, כי היכי דניתי וניפוק ליה מדעתיה.
גם לרבי זירא הייתה תרעומת על מעשהו של חבר שלא פייסו ולא ביקש מרבי זירא סליחה על מעשיו. משכך ניסה רבי זירא לגרום לאותו חבר לפייסו. הוא עבר מספר פעמים ליד ביתו, תוך תקווה שזה יקטין את כעסו עליו, ויגרום לאותו חבר לבקש ממנו סליחה ומחילה.
אנו לומדים מכאן, כמה צריך להשתדל ''ולעזור'' לחבר לרצות להתפייס, ולבקש סליחה מאתנו. 
רב הוה ליה מילתא בהדי ההוא טבחא - לא אתא לקמיה. במעלי יומא דכפורי אמר איהו: איזיל אנא לפיוסי ליה. פגע ביה רב הונא; אמר ליה - להיכא קא אזיל מר? - אמר ליה לפיוסי לפלניא. אמר: אזיל אבא למיקטל נפשא. אזל וקם עילויה, הוה יתיב וקא פלי רישא, דלי עיניה וחזייה, אמר ליה: אבא את! זיל, לית לי מילתא בהדך! בהדי דקא פלי רישא אישתמיט גרמא, ומחייה בקועיה, וקטליה.
נסיים בסיפור מדהים המראה כי צריכים להיות מאוד זהירים באותה ''עזרה'' הגורמת לחבר לפייס אותנו. לרב הייתה תרעומת על שוחט מסוים, שלא בא לפייסו. כיוון שהגיע ערב יום כיפור, חשב רב לנסות ולעזור לו, ולגרום לו לבקש סליחה ומחילה ממנו והלך לכיוון של אותו בן אדם. בדרך פגש את רב הונא וסיפר לו להיכן הוא הולך. רבי ירמיה כנראה הכיר את השוחט ההוא וידע ''שאין סיכוי'' לגרום לו לפייס את רב, ולא עוד, אלא הוא חשד שמעשה זה יגרום לו לכעוס יותר על רב, ובכך אותו אדם יעבור על חטא חמור יותר, דבר העלול לגרום למותו.
למרות דברי רב הונא, רב המשיך בדרכו. אותו אדם ישב וחתך עצמות ראש בהמה, ובעודו עוסק בכך ראה את רב. וכשראה את רב אמר לו אותו שוחט: אין לי דין ודברים אתך, ובכך סיים את ''השיחה''.
מיד לאחר מכן, נשמטה עצם מעצמות הבהמה, ופגעה בראשו של השוחט והמיתו!
 

מהו המסר

למדנו היום כמה חשוב לפייס את החבר, ובכך להשלים את החזרה בתשובה על מעשה לא טוב, כפסק המשנה.
יש להתאמץ לפייס (שלש פעמים וכל פעם שלשה אנשים בשלש צורות שונות) אך לא להגזים (אין להרבות יותר משלש פעמים).
אם חבר עשה לנו דבר מה ואינו מבקש להתפייס איתנו, ''יש עניין לעזור לו'' לבקש סליחה מאיתנו. לנסות בכל מיני דרכים יצירתיות ומגוונות, אך גם כאן, אין להגזים.
וכן, יש להיזהר מאוד אם יש חשש שניסיון כזה עלול ''להחמיר'' את המצב, והאדם השני ירבה כעסו עלינו, הרי שיש להימנע מפעולות אלו בכל מחיר.
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]