השמים הם רק הגבול
בין שמים לארץ – פער או מפגש?
סוכה ה ע"א / חיים אקשטיין
רבי יוסי אומר: מעולם לא ירדה שכינה למטה, ולא עלו משה ואליהו למרום, שנאמר השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם.
ולא ירדה שכינה למטה? והכתיב וירד ה' על הר סיני! למעלה מעשרה טפחים.
והכתיב: ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים! - למעלה מעשרה טפחים.
ולא עלו משה ואליהו למרום?
והכתיב: ומשה עלה אל הא-להים! - למטה מעשרה.
והכתיב: ויעל אליהו בסערה השמים! - למטה מעשרה.
והכתיב: מאחז פני כסא פרשז עליו עננו, ואמר ר' תנחום מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו! - למטה מעשרה.
מכל מקום מאחז פני כיסא כתיב! - אישתרבובי אישתרבב ליה כסא עד עשרה, ונקט ביה.
כבר בילדותו של האדם, עוד לפני שלומד הוא על עובדות החיים ועל נפלאות העולם, עובדה אחת פשוטה נגלית לנגד עיניו – יש שמים מעליו, וארץ מתחת לרגליו. והשמים רחוקים רחוקים, אי אפשר לגעת בהם, גם אם מנסים לטפס גבוה. כבר הפסוק הראשון של התורה, עוד לפני שמופיע עם ישראל על במת ההיסטוריה, בטרם נברא יצור חי בעולם, מפגישה אותנו התורה עם שני יסודות הבריאה: בראשית ברא א-להים את השמים – ואת הארץ.
הילד גדל, בונה בניינים גבוהים ואפילו מטיס אווירונים, אך השמים נשארים רחוקים ממנו, והוא הולך ומפנים את גודל הפער בינו ובין השמים. גם אם יצליח להגביה עוף, כוח הכבידה יתעקש למשוך אותו כלפי מטה, אל מקומו האמיתי על הארץ. גם אם יפרוץ את מסך כדור הארץ, עדיין הרקיע שמעליו יהיה אינסופי. ספר בראשית ממשיך, מבקשת האנושות לבנות מגדל ולגעת בשמים – ונוחלת כישלון. מנסה האדם להידבק בעולמות עליונים, וחווה שוב ושוב את הפער בין החומר המצומצם ובין העל-טבעי חסר הגבולות.
האם ניתן לשבור את מחיצת הברזל? האם ייתכן מגע בין האדם ובין המישורים הגבוהים ביותר? בשאלת עולמים זו דנים חכמינו באגדה.
הגמרא דנה בשיעור המינימלי של גובה הסוכה. המשנה קובעת שהסכך אינו יכול להיות נמוך מעשרה טפחים, והגמרא מחפשת את המקור לקביעה זו. האמרה של רבי יוסי, באופן מפתיע, משמשת מקור לדין ההלכתי. הגמרא מקשרת באופן טבעי, אפילו ללא מילות הסבר, בין השראת שכינה ובין מידות הסוכה. בפשטות, המסקנה שעולה מדברי רבי יוסי היא שהשכינה אינה יורדת מעשרה טפחים, ולכן הסכך – שמייצג את השכינה – צריך להיות בגובה עשרה טפחים לפחות.
רבי יוסי עצמו אינו מתייחס לסוכה, אלא קובע כלל יסוד מחשבתי: יש גבולות ברורים בין השמים לארץ. למעשה, לא הוא קבע כלל זה, אלא דוד המלך בספר תהלים: השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם. פסוק זה אינו שירה בלבד, אלא עיקרון הגותי. יש הפרדה בין העולם העליון לעולם התחתון.
הגמרא אינה מקבלת את העיקרון של רבי יוסי כמובן מאליו, ומקשה עליו כמה קושיות. ממבט ראשון, נראה שהגמרא מצאה כמה מקומות שבהם ייחסו הכתובים ירידה לשכינה ועלייה למשה ואליהו. אולם מהסתכלות נוספת עולה שהגמרא מקשה משני מקומות נקודתיים: מתן תורה ואחרית הימים. הקושיות ממעמד הר סיני ואחרית הימים כתובות במפורש, ולא קשה לחבר גם את אליהו הנביא לאחרית הימים. כלומר, העובדה שהתורה ניתנה, והעבודה שעתיד לבוא יתגלה ה' בארץ, נוגדות את העיקרון שיש פער תהומי בין שמים לארץ.
הגמרא ממשיכה להקשות ממדרש שקשור גם הוא למתן תורה, ותכף נגיע אליו, אך כרגע רק נזכיר שהוא מכריע את הדיון. עם זאת, עמדת רבי יוסי אינה נכנעת לגמרי, אלא קובעת שיש נקודת גבול דקה בין שמים לארץ, ורק שם מתאפשר המפגש.
מה יש במתן תורה, שדוחה את גישת הגבול המוחלט בין שמים לארץ?
התפיסה של רבי יוסי קובעת כי אדם הוא אדם, ושכינה היא שכינה. האדם יישאר כלוא בתוך גוף גשמי, והשכינה היא מציאות רוחנית מוחלטת. לכן אין מגע ביניהם. אולם העיקרון הזה קורס כשמדברים על מתן תורה. הכתב על לוחות הברית – מכתב אלוקים הוא, התורה שניתנה שייכת לעולמות העליונים, וכדי להורידה אלינו – משה היה צריך לעלות אל העליונים בעצמו. על כרחנו היה מפגש.
כיוון שהגמרא אינה דוחה לגמרי את רבי יוסי, אלא אומרת שיש נקודת גבול מצומצמת המאפשרת מפגש, נראה שבזה מסתיימת הסוגיה. זו לכאורה המסקנה אם לומדים את אגדתנו בפני עצמה. אולם נראה שאפילו מקריאת הגמרא עולה שאי אפשר לקרוא אותה בפני עצמה; המימרה "מלמד שפירש שד-י מזיו שכינתו ועננו עליו" היא ציטוט חלקי ממדרש אחר. הגמרא כביכול כותבת כאן הפניה, מצרפת קישור ששולח אותנו לאגדה אחרת, ועלינו להכיר גם אותה כדי לקבל את התמונה המלאה (בכיוון זה מפרש גם המהרש"א על האגדה, וגם הריא"ף על עין יעקב מדלג לאגדה ההיא ישירות, אפילו בלי לומר שהוא עובר לאגדה אחרת).
לא ניכנס כאן לאגדה האחרת במלואה, אך נאמר שזו האגדה המוכרת על משה שעלה למרום, ומלאכי השרת לא רצו שתינתן לו התורה. הקב"ה אמר לו לאחוז בכיסא כבודו ולהחזיר להם תשובה, ואז הוא אמר להם "קנאה יש ביניכם, יצר הרע יש ביניכם?" וכן הלאה (שבת פח ע"ב – פט ע"א). נקודת המפנה באגדה, זו שמאפשרת למשה רבנו לעמוד מול המלאכים ולדרוש שהתורה ניתנת לו, היא אחיזתו של משה בכיסא הכבוד. מרגע שמתגלה יכולתו של האדם לאחוז במימדים העליונים, יש לו יתרון על המלאכים.
אם כן, מול הטענה של רבי יוסי כי אין אפשרות לעלות למרום, מציבה הגמרא את האמרה המובאת במסכת שבת: האדם יכול לאחוז בכיסא הכבוד. אם יבסס את האחיזה שלו לא על הקרקע כי אם על כיסא הכבוד, לא יישען על גופו אלא על צדדיו הרוחניים, התורה תהיה בהישג ידו. דומה הוא לתינוק שטרם רכש את העמידה היציבה, והוא מנסה לטפס על הכיסא הגבוה של אביו. יכולת הטיפוס שלו מוגבלת ואחיזתו חלשה, אך הוא מתאמץ להחזיק מעמד, ביודעו שאחרת ייפול. כך האדם מתאמץ להעפיל אל הצד הרוחני שבעולם, לאחוז בקצה אצבעותיו באינסוף, אחיזה עדינה וקשה להשגה – אך אפשרית.
מהיכן בא הפסוק "מאחז פני כסא"? הפסוק לקוח מפרק באיוב, שנראה הפוך מהטענה בגמרא. בפרק זה עונה איוב לבלדד השוחי, שהאדיר את היושב במרומים ומיעט בערך האדם לעומתו. כנגד זה טוען איוב שזו בדיוק הבעיה, הוא קרבן של הפער בין שמים לארץ. הקב"ה גבוה ורחוק מכדי לשמוע את טענותיו. אולם טיעון זה כולל גם אמירה עמוקה יותר: "חֹק חָג עַל פְּנֵי מָיִם", נאמר בפסוק הבא. הריחוק הוא חוק שהקב"ה קבע בעולם, אך הוא מלאכותי, ויכול להיות גם אחרת. הקב"ה החליט שתהיה הפרדה בין שמים לארץ, אך איוב קובל על חוק זה, ודורש שיהיה ערוץ קשר ביניהם. שזעקתו תישמע.
אם כן, יש גבול ויש הפרדה, השאלה היא עד כמה הם מוחלטים. לפי רבי יוסי אי אפשר לחצות אותם, ואילו לדעה החולקת, בעומק העומקים של הבריאה מסתתרת היכולת לחצות את הגבול, ואולי אף לגלות שהגבול אינו קיים באמת. בפועל אין הבדל מהותי בין הדעות, הרי בסופו של דבר האדם נשאר על האדמה, כשסכך השכינה מעליו; השאלה היא אם זו גזרה מוחלטת, או שבסתר מקננת הידיעה שהגבולות ניתנים לפריצה. אם הם ניתנים לפריצה, ואף נפרצו במעמד הר סיני, גם כל עוד השמים אינם נפתחים – יש למה לשאוף, יש לאן להתגעגע.
