והחוט המשולש לא במהרה ינתק / רפי זברגר

סוכה ו ע''א

הקדמה

בדף הקודם עסקנו בחיפוש אחר מקור דין גובה מינימלי של סוכה (עשרה טפחים). לקראת סוף הדף למדנו את שיטת רבי יהודה הלומד זאת מתוך הלכה למשה מסיני:
אלא: לרבי יהודה הלכתא גמירי לה. דאמר רבי חייא בר אשי אמר רב: שיעורין, חציצין ומחיצין - הלכה למשה מסיני.
רבי חייא בשם רב אמר כי מידת שיעורים להלכות רבות נלמדו ממשה מסיני, וכן הלכות חציצה בטבילה, וגם דיני מחיצות (חציצין) אינם כתובים במפורש בתורה, אלא נלמדו כהלכה למשה מסיני. בין ההלכות מחיצות שנתקבלה מסיני היא גובה מחיצה מינימלי של עשרה טפחים, ממנו אנו לומדים על גובה מינימלי של כותל סוכה.
   

הנושא

מקשה הגמרא על רב, כיצד הוא אומר ששיעורים הינם הלכה למשה וסיני והרי לכאורה שיעורים כתובים בתורה:
שיעורין דאורייתא נינהו! דכתיב (דברים ח', ח'): אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ: , ואמר רב חנין: כל הפסוק הזה לשיעורין נאמר.
אומר רב חנין כי מהפסוק בפרשת עקב המדבר בשבחה של ארץ ישראל, ומפרט את שבעת המינים אנו למדים שיעורי תורה לפי המפורט להלן:
1. חטה לבית המנוגע, דתנן: הנכנס לבית המנוגע, וכליו על כתפיו, וסנדליו וטבעותיו בידו - הוא והן טמאין מיד. היה לבוש כליו וסנדליו ברגליו, וטבעותיו באצבעותיו - הוא טמא מיד, והן טהורים עד שישהה בכדי אכילת פרס, פת חטין ולא פת שעורין, מיסב ואוכל בליפתן.
זמן שאדם אוכל חצי ככר לחם העשוי מחטה, כשהוא מיסב ומלפת עם לפתן (הסבה ולפתן מזרזים את האכילה), הוא הזמן שלאחריו, הכלים ובגדים שעל אדם הנכנס לבית מנוגע (בצרעת) נטמאים. – זו הגדרת ''כדי אכילת פרס''.
2. שעורה - דתנן: עצם כשעורה מטמא במגע ובמשא, ואינו מטמא באהל.
אדם הנוגע או נושא עצם של מת בגודל שעורה נטמא טומאת מת. (שיעור טומאת עצם באוהל גדול יותר).
3. גפן - כדי רביעית יין לנזיר.
נזיר השותה רביעית לוג (ביצה וחצי) יין - עבר על איסור וחייב מלקות.
4. תאנה - כגרוגרת להוצאת שבת.
המוציא בשבת מרשות לרשות דבר בגודל של תאנה יבשה (גרוגרת) חייב (סקילה במזיד, חטאת בשוגג).
5. רמון - דתנן: כל כלי בעלי בתים שיעורן כרמונים.
אם כלי של בעל הבית (ולא אומן) נטמא, הרי הוא מופקע מטומאתו כאשר נוצר בו חור, הגדול מגודלו של רימון.
6. ארץ זית שמן (ודבש) - ארץ שכל שיעוריה כזיתים. כל שיעוריה סלקא דעתך? הא איכא הני דאמרינן! אלא אימא שרוב שיעוריה כזיתים.
רוב שיעורי התורה הינם בכזית. למשל: אוכל חלב, דם, נותר פיגול, נבלה ועוד.
7. דבש - ככותבת הגסה ביום הכפורים.
אדם האוכל ביום כיפור שיעור של תמר גדולה (כותבת) מתחייב (כרת במזיד, חטאת בשוגג).
אלמא דאורייתא נינהו
מסכמת הגמרא את השאלה על רב ואומרת כי זה עתה למדנו שהשיעורים נלמדו מפסוק בתורה ולכן לכאורה הינם דין דאורייתא, וכיצד אמר רב שם הלכה למשה מסיני?
ותסברא, שיעורין מי כתיבי? אלא: הלכתא נינהו, וקרא אסמכתא בעלמא הוא.
עונה הגמרא בשאלה: האם באמת השיעורים כתובים בתורה? הרי לא כתוב בתורה כי חטה לבית המנוגע, או שעורה מטמאת כעצם וכו', אלא באמת אלו הן הלכות למשה מסיני ורק הסמיכו אותם לפסוק תורה כרמז ואסמכתא בלבד.
שואל התוספות על השיעור החמישי של רימון, המפקיע מטומאה כלי של בעלי בתים, אם יש חור בגודל של רימון:
במס' כלים (י''ז, ד') תנן: הרמונים שאמרו - שלשה אחוזים זה בזה.
כיצד למדנו כי בשיעור רימון אחד נטהר הכלי מטומאתו, והרי במסכת כלים כתוב כי רק בגודל שלשה רימונים מפקיע הכלי מטומאתו, ורק אז הופך להיות שבר כלי שאינו נטמא.
ולא שיהא צריך נקב גדול כל כך כדי שיצאו שלשתן בבת אחת, אלא אחד לבד דהא אמר בסוף המצניע (שבת דף צה:) כמוציא רמון משמע רמון אחד דלא קאמר רמונים
מוכיח התוספת ממסכת שבת כי באמת מספיק חור בגודל רימון אחד להפקיע טומאה, והתוספות ממשיך ומביא שני הסברים מדוע באמת נקטה המשנה במסכת כלים שלושה רימונים ולא רימון אחד, נלמד את ההסבר השני:
עוד יש לפרש דנקט שלשה אחוזים זה בזה, משום דרמון דגדל יחידי בפני עצמו או שנים - גדולים יותר מדאי, והגדלים ארבעה אחוזים - קטנים יותר מדאי, אבל הגדלים שלשה - בינונים ומשערים בהן.
המשנה במסכת כלים מלמדת אותנו על גודל הרימון אשר מפקיע דין טומאת כלי רימון (ולא על מספר הרימונים).
רימון הגדל לבדו או רק עם "בן זוג" נוסף הרי שהוא גדול יותר מרימון האחוז וגדל ביחד עם עוד שני רימונים. ומנגד, רימון הגדל ביחד עם יותר משני רימונים – הרי הוא קטן יותר. השיעור המטמא כלי הוא רימון בגודל כזה אשר גדל ביחד עם עוד שני רימונים יחדיו.
 

מהו המסר

יש המתלבטים כמה ילדים כדאי לשכן בחדר אחד (כמובן אם יש אפשרות לכך). האם כל ילד בנפרד, האם שניים ביחד או אפילו שלושה יחדיו.
אם נלמד מתשובתו השנייה של התוספות גם לבני אדם, הרי שנגיע למסקנה כי "הגידול האופטימאלי'' הינו חבורה של שלושה ילדים יחדיו. כך רימונים, וכך גם ילדים הגרים באותו חדר. שלושה ילדים מעסיקים אחד את השני, ולפעמים גם רבים זה עם זה, וגם זה בסדר. לומדים לחיות בחברה ולתת מקום אחד לשני. התוצאות תבואנה בהמשך חייהם, כך שהם יגדלו וידעו לחלוק יפה גם עם חבריהם בתבונה ובשום שכל.
טובים השנים מן האחד... והחוט המשולש לא במהרה יינתק (קהלת ד', ט'-י''ב) 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]