לשחרר / רפי זברגר

סוכה כח ע''ב

הקדמה

למדנו במשנה בדף שלנו בין היתר את ההלכות הבאות:
נשים ועבדים וקטנים פטורין מן הסוכה.
נשים פטורות מסוכה כיוון שזו מצווה עשה שהזמן גרמא, וכל מצוות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות (הגמרא אומרת כי זו הלכה למשה מסיני ומסמיכה לימוד זה מפסוק בתורה).
עבד כנעני הושווה לאשה ולכן גם הוא נפטר.
קטן שאינו בן/בת מצווה אינו מחויב במצוות, ולכן גם אינו חייב מדאורייתא במצוות ישיבה בסוכה.
קטן שאינו צריך לאמו - חייב בסוכה.
חכמים גזרו כי קטן, אף שאינו הגיע לגיל מצוות, כבר מחויב לשבת בסוכה. יש מחלוקת האם החיוב הוא על אביו לחנכו למצוות ישיבה בסוכה, או שמא החיוב הוא אף על הקטן בעצמו. 
 

הנושא

אמר מר: כל - לרבות את הקטנים. והתנן: נשים ועבדים וקטנים פטורין מן הסוכה!
בעמוד ב' מצטטת הגמרא ברייתא שלמדנו בעמוד א' ובו נלמד מהמילה ''כל'' בפסוק בפרשת אמר (ויקרא כ''ג, מ''ב) בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת: כי קטן מחויב במצוות סוכה. על כך מקשה הגמרא מן המשנה שלנו, שם למדנו שקטן פטור מדין סוכה.
לא קשיא: כאן - בקטן שהגיע לחינוך, כאן - בקטן שלא הגיע לחינוך.
מתרצת הגמרא כי המשנה מדברת בקטן שלא הגיע לחינוך, ואז באמת אינו מחויב במצוות סוכה, לעומת הברייתא העוסקת בקטן שהגיע לחינוך, ואז הוא מחויב במצוות סוכה.
קטן שהגיע לחינוך מדרבנן הוא!
מקשה הגמרא על תירוץ זה, והרי חיוב קטן שהגיע לחינוך אינו אלא מדרבנן, ולא נלמד מפסוק בתורה, אם כן, כיצד הברייתא למדה דין זה מהפסוק?
מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא הוא.
עונה הגמרא: אין הכי נמי. באמת זהו דין דרבנן, וחכמים רק ''הסמיכו'' דין זה לפסוק, אבל הוא אינו המקור, ואין זה דין דאורייתא.
קטן שאינו צריך לאמו כו' היכי דמי קטן שאינו צריך לאמו?
הגמרא מנסה להגדיר מהו ''קטן שאינו צריך לאמו'' אשר למדנו במשנה כי הוא פטור מדין סוכה, ומביאה שתי הגדרות של שני חכמים.
בהחלט ייתכן כי אין מחלוקת בין שתי ההגדרות, אלא אלו שני ''סימנים'' המעידים כי הקטן כבר ''אינו צריך לאמו''.
אמרי דבי רבי ינאי: כל שנפנה ואין אמו מקנחתו
בבית המדרש של רבי ינאי הגדירו קטן זה שהוא כבר אינו נעזר באמו לקנח את צואתו. זהו השלב ממנו הוא כבר מחויב במצוות סוכה מדרבנן.
רבי שמעון בן לקיש אומר: כל שנעור משנתו ואינו קורא אמא.
ריש לקיש מגדיר ואומר כי קטן המתעורר משנתו ואינו קורא יותר לאמו. מאותו שלב הוא מחויב במצוות סוכה.
גדולים נמי קרו!
מקשה הגמרא: האם זהו הסימן לגדלותו של הקטן, והלא גם ילדים גדולים קוראים לאמא שלהם ''אמא''?
אלא: כל שנעור ואינו קורא אמא אמא.
מתרצת הגמרא ומחדדת את ההגדרה: ילד הקורא לאמו פעמיים מתוך מיטתו, זהו כנראה ילד הזקוק לאמו מיד כשהוא מתעורר ואינו יודע להתמודד לבד. ומשפסיק לקרוא כך לאמו, הוא כבר נהפך ל''גדול'' ומחויב בעצמו במצוות ישיבה בסוכה.
 
 

מהו המסר

למדנו היום על הגדרות ''קטן שאינו צריך לאמו'' שמאותה נקודת זמן הוא (או אביו) מחויב במצוות ישיבה בסוכה.
הגדרות אלו מלמדות אותנו כי יש להתאים את החינוך לגיל הילד. אם הוא כבר מסוגל ''להתמודד לבד עם הבקר'', הרי הוא כבר גדול ויש לחנכו לישב בסוכה כמו גדולים.
דין זה מלמד אותנו ההורים על חובת ''נתינת אחריות'' לילד, כל אחד לפי גילו. אם הוא כבר "אינו צמוד לאמו" – הוא יכול לקחת אחריות גם על קיום מצוות בעצמו.
בשלב קצת יותר מאוחר, שהילד כבר מעוצב יותר בדעתו, הוא יכול לבצע משימות כבדות מאלו, הדורשות הבנה והפנמה של תהליכים ורעיונות ''גדולים'' יותר, וכן הלאה על זה הדרך.
יש הורים ''המתקשים לשחרר''. ומבקשים להשאיר את הילד/ה צמוד אליהם, וממשיכים לגונן עליו גם כאשר הוא כבר ''בר דעת'' ויכול להתנהל בעצמו.
מלמדים אותנו חכמים במשנה ובגמרא, כי ''יש לשחרר''. יש לתת לילד את מקומו העצמאי, ולתת לו לבצע משימות לבדו, ללא החבל של ההורים. הוא כבר גדול ו''אינו צריך לאמו''.
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]