דרכי נועם / רפי זברגר

סוכה כט ע''א

הקדמה

לקראת סוף הפרק השני המסיים את הלכות סוכה, מלמדת אותנו המשנה על מרכזיותה של הסוכה בחג הסוכות:
כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי.
הגדרה מאוד מעניינת בדברי חכמים: הסוכה בחג הסוכות אמורה להיות המקום המרכזי של האדם. שם הוא אוכל, שם הוא ישן, לשם הוא מביא את הכלים היפים שלו. הגמרא מוסיפה ואומרת כי בסוכה הוא גם "מטייל" במשמעות של עשיית ''דברים נחמדים'' ושם הוא גם לומד. בקיצור, הסוכה הופכת להיות ''מקום הקבע'' לשבעה ימים.
ירדו גשמים, מאימתי מותר לפנות - משתסרח המקפה.
למדנו כבר לעיל שהמצטער פטור מן הסוכה, וכמובן ישיבה בסוכה בעת ירידת גשם אינה מהדברים הנחמדים ביותר. המשנה פוסקת כי כמות גשמים הגורמת לקלקול התבשיל העומד על השולחן, היא הכמות המתירה לעזוב את הסוכה ולהיכנס הביתה.
משלו משל: למה הדבר דומה - לעבד שבא למזוג כוס לרבו, ושפך לו קיתון על פניו.
המשנה ממשילה את ירידת הגשמים בסוכות לעבד שבא עם קיתון של מים כדי למזוג את היין החזק של רבו (כדי שהרב יוכל לשתות את היין לאחר מהילתו במים), והרב לוקח את הקיתון ושופך את המים על פניו של העבד. האדון לא מעוניין במזיגת המים של עבדו. הקדוש ברוך הוא אינו מעוניין בישיבה שלנו בסוכה...
 

הנושא

נלמד את התייחסות הגמרא לנושא ירידת גשמים בסוכה
תנא: משתסרח המקפה של גריסין.
הגמרא מגדירה את המדד לכמות הגשם המתירה לעזוב את הסוכה, ופוסקת כי מדובר בתבשיל של גריסים הממהר להתקלקל, וכבר בשלב מוקדם כזה יש לצאת מן הסוכה.
אביי הוה קא יתיב קמיה דרב יוסף במטללתא נשב זיקא קא מייתי ציבותא. אמר להו רב יוסף: פנו לי מאני מהכא.
הגמרא מספרת כי אביי הקדים וביקש לצאת מן הסוכה של רב יוסף, כבר כאשר הרוח העיפה קסמים מהסכך של הסוכה (שלב מקדמי לסריחת המקפה של גריסין).
אמר ליה אביי: והא תנן משתסרח המקפה! - אמר ליה: לדידי, כיון דאנינא דעתאי - כמי שתסרח המקפה דמי לי.
לשאלתו של אביי מדוע הוא ''מקל'' יותר מהגדרת המשנה, הוא ענה שהוא איסטניס (''אנין דעת'') ושלב של ירידת קסמים מהסכך מפריעה לו באותה מידה שמפריע ל''אדם מן השורה'' ירידת גשם על תבשיל של גריסים.
עתה, עוברת הגמרא לדון בשני מצבים שאדם כבר עזב את סוכתו, ולאחר מכן השתנה המצב בחזרה לטובה:
תנו רבנן: היה אוכל בסוכה וירדו גשמים וירד - אין מטריחין אותו לעלות עד שיגמור סעודתו.
אדם הפסיק מסעודתו ועזב את הסוכה עקב ירידת גשמים (לפי הכמות המוגדרת), וכבר ישב בביתו להמשיך בסעודה (תוספת ברש''י) אין מטריחים אותו שוב לעזוב את הסעודה ולחזור אל הסוכה. אבל אם רק ירד מן הסוכה (בזמנם הסוכה הייתה בראש הגג) ולא התחיל לאכול, והפסיקו הגשמים, הרי שמוטלת עליו החובה לחזור ולהמשיך את סעודתו בסוכה.
היה ישן תחת הסוכה וירדו גשמים וירד - אין מטריחין אותו לעלות עד שיאור.
דין דומה לגבי שינה. אם עזב את הסוכה עקב ירידת גשמים המתירה לעוזבה, וכבר הלך לישון בביתו, ואז פסק הגשם, הרי שלא מטריחים אותו שוב לעזוב את מיטתו בבית ולחזור ולהמשיך לישון בסוכה.
הגמרא מסבירה בהמשך את ההגדרה ''עד שיאור'' במובן של ''עד שיעור וגם יעלה עמוד השחר''. כלומר, כל עוד לא נתקיימו שני התנאים שהוא התעורר לאחר עמוד השחר, אין עליו חובה לחזור לסוכה. אם התעורר לפני עמוד השחר, או שהמשיך לישון לאחר עמוד השחר, בשני מקרים אלו הוא עדיין אינו מחויב לחזור לסוכתו. 
 

מהו המסר

דינים אלו שנקבעו על ידי חכמינו, בהלכת "עזיבת הסוכה" והתנאים לחזרה אליה מעידים על ''רגישותם'' של חז''ל לתחושות של אנשים. התורה הינה ''תורת חיים'' וככזאת היא ''מבינה'' את נפש האדם. אין עניין להמשיך ולקיים מצוות סוכה, כאשר יורד גשם ברמה כזאת המצערת את היושבים בה. וכן, אם כבר עזבו את הסוכה והתחילו לאכול או לישון בבית, זה "לא נחמד" בלשון המעטה, לשוב ולהעביר את כל הדברים חזרה לסוכה.
התורה וחכמים בפרושיהם על התורה אינם מבקשים מן האדם להיות ''סופר מן'' אלא לחיות באופן נורמאלי, וכך לקיים את מצוותיה. דרכיה של התורה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. (משלי ג', י''ז).
ההולכים בדרכה של תורה, מצווים ללכת בדרכי נועם לא רק בעת קיום המצוות, אלא בכל דרכינו והנהגותינו בבית, בעבודה ובכל מקום.
 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]