גשם בסוכה
מניעה בעבודת ה' – סימן משמים?
סוכה כח ע"ב / חיים אקשטיין
(משנה) ירדו גשמים, מאימתי מותר לפנות - משתסרח המקפה. משלו משל, למה הדבר דומה? לעבד שבא למזוג כוס לרבו, ושפך לו קיתון על פניו.
(גמרא) איבעיא להו: מי שפך למי? - תא שמע, דתניא: שפך לו רבו קיתון על פניו, ואמר לו: אי אפשי בשמושך.
אגדה קצרה ומפורסמת זו הינה ייחודית, משתי סיבות: האחת – היא מופיעה במשנה. המשנה אינה מרבה לשלב בתוכה אגדות, ואילו במשנתנו לא מסתפקים בהלכה ומסבירים אותה דרך משל. השנייה – תוכן האגדה מחדש חידוש גדול. אדם שנבצר ממנו לקיים מצווה צריך, לכאורה, לראות זאת כגזרה משמים נגדו.
כיוון שהמשל די מוכר לנו, אנחנו רגילים לפרש את ההתרחשות באופן אחד: העבד ניגש אל האדון למזוג לו כוס, והאדון שפך את הקיתון בפניו. אולם הגמרא ניגשת למשנה ללא דעות קדומות, והיא רואה אותה כמשתמעת לשתי פנים: יכול להיות שהאדון שפך מים על העבד, אך יכול להיות שגם העבד – בטעות או בכוונה – שפך את המים על האדון במקום למזוג לו את הכוס. הגמרא מכריעה לפי הפירוש הראשון, אך גם את השני צריך להבין.
לפי הריטב"א, שני הפירושים של המשל מובילים למסקנות הפוכות. לפי הפירוש המוכר לנו – הקב"ה נוזף בנו ולכן עלינו לפנות את הסוכה במקרה של גשם; אבל לפי הפירוש שנדחה – הקב"ה לא נזף בנו, אנו על דעת עצמנו החלטנו לצאת מהסוכה כי היה לנו קצת קשה. לו היינו מכריעים כאפשרות זו, אולי היינו צריכים להישאר בסוכה על אף הגשמים. לפי ההווה אמינא, המשנה תתפרש כך: יש היתר לצאת מהסוכה כשיורד גשם, אך מי שמאמץ את ההיתר הזה ראוי לגנאי. לא ראוי לעזוב את המצווה בגלל הקושי, כך לא אמור להתנהג עבד נאמן שרוצה לשרת את אדונו.
ההווה אמינא אמנם נדחתה, אך יש לה בסיס רעיוני איתן בספרות חז"ל, והוא גם מתיישב מאוד על הדעת. חכמים אומרים ש"חשב אדם לעשות מצווה ונאנס ולא עשאה – מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה" (קידושין מ, ועוד). האם כל אונס שמונע ממנו לקיים מצווה צריך להתפרש כרמז שהקב"ה כועס עלינו?
אפשר לומר שאלו שני כיוונים מנוגדים, אך שו"ת שבות יעקב הציע כמה חילוקים בין עקרון הקיתון לגמרא בקידושין. נראה שניים מהם:
"בחדש כסליו תע"ה כשבאתי לקבלת רבנות ק"ק וורמיישא היה חדש ימי מעונן וערפל שהיה א"א לראות הלבנה בחידושה ולקדשה ונשאלתי מאיזה ב"ב ששמעו מאיזה רב שגזר תענית על הציבור בשביל זה שלא היו יכולין לקיים מצות קדוש לבנה באותו חדש אם דבריו יש על מי שיסמכו מש"ס ופוסקים ראשונים.
תשובה: ...והנה לכאורה יש לדין זה מקור בש"ס דסוכה דף כ"ח ע"ב במתני' ירדו גשמים מאימתי מותר לפנות משתסרח המקפה, משלו משל למה הדבר דומה לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו, ומפרש שם בש"ס דהוי כאלו שפוך לו רבו קיתון על פניו של עבד ואמר לי' אי אפשר /אפשי/ בשמושך ע"כ, ומה"ט כתב מהרי"ל והובא ג"כ בש"ע סי' תרל"ט סעי' ז' בהג"ה דכשיוצא מן הסוכה מכח גשמים אל יבעט ויצא אלא ינהג כנכנע כעבד שמזג כוס לרבו ושפכו על פניו ע"כ. וא"כ גם בנדון שלפנינו ראוי להיות נכנע כיון שנעלמה מאתנו בענין שלא היה באפשר לקדש הלבנה שהוא כהקבלת פני שכינ'... ומהאי דסוכה שצריך להיות נכנע כמ"ש מהרי"ל כדי שלא יסתרו דברי עצמו, וסוגית הש"ס איהו מוקי נפשיה לחלוק דדוקא התם בסוכה שצריך לילך מדירתם דירת קבע לדירת עראי ומה"ט הוי במקום גלות ואי לא שמראה הכנעה יאמרו ששמח בלבו בגשמי' כדי לפטור ממצוה /ממצות/ סוכה ואין מחשבתו שלימה לעשיית מצות זו, לכך צריך הכנעה כדי שיהא ניכר מחשבתו מתוך מעשיו שמחשבתו לטובה ותו אינו נענש בדבר, זאת ועוד אחרת, דהתם הוי דומה למשל ממש כמו ששופכין לו קיתון על פניו כן שופכין עליו גשמים, ובאמת משל היה ואין ללמוד ממנו למקום אחר".
(שבות יעקב חלק ב, י)
נתחיל מהחילוק השני: באמת לא נכון להשליך מהמשנה שלנו על מקרים נוספים, כיוון שבמשנה שלנו מדובר על ירידת גשמים, שדומים לקיתון. לפי כיוון זה, אפשר לפרש רמזים מהשמים רק אם באמת אפשר לראות את הרמז, ואין זו רק השערה רחוקה שלא רוצים מהשמים במעשינו. השפת אמת מרחיב את החילוק הזה, ואומר שכל דבר שבא מידי שמים יכול להתפרש בסימן (לפחות לעניין סוכה), אך לא אונס בידי אדם.
אפשר לפתח כיוון זה, ולומר שדווקא הגשמים מתפרשים כרמז, שהרי ידוע שהגשם משמש סימן של הקב"ה לישראל. בזמן ירידת גשמים – גשם יורד הוא סימן שהקב"ה חפץ בנו, ובצורת היא סימן שעלינו לעשות תשובה, כפי שאנו אומרים יום יום בקריאת שמע. גם ירידת גשמים שלא בעיתם היא סימן פורענות, כפי שקרה בפרשת חידוש המלוכה בספר שמואל. אם כן, דווקא כיוון שמדובר בגשם, יש מקום לראות בו סימן. הגשם הוא ערוץ הקשר בינינו ובין הקב"ה.
התשובה הראשונה של השבות יעקב אינה מבחינה בין המקרים, אלא מסבירה מה באה המשנה לומר. היא אינה מדברת על אות של כעס אלוקי, אלא רק באה ליצור את התודעה הנכונה אצל האדם. ללא המשנה היינו יכולים לצאת מהסוכה בשמחה, ובאה המשנה לחדש שעלינו לצאת מתוך הכנעה. כך מדייק השבות יעקב מלשון המהרי"ל, שהובאה גם ברמ"א. אם מקבלים את התשובה הראשונה ללא השנייה, ומאמצים את הכלל גם במקרים שאינם קשורים לגשם, נוכל ליישם זאת בכל מקרה של אונס. (אם פורצת מגפה, למשל, ואינה מאפשרת להתפלל בציבור, אין להיכנס לדיכאון – אך גם לא לשמחה על האפשרות להתפלל ביחיד או בחצר. יוצאים מבית הכנסת בהכנעה, בתקווה לחזור ברגע שיתאפשר).
לפי שתי תשובות אלו, אדם אינו אמור להירתע ממחסומים בדרכו. הם אינם בהכרח סימן שיש בעיה בדרך שבה הוא הולך, וייתכן שאפילו להפך, הם באו לאתגר אותו ולגרום לו לדבוק בדרכו. כל עוד הם אינם חוסמים אותו לגמרי, עליו להמשיך לפעול לשם שמים בדרך הנכונה בעיניו; אם בכל זאת נמנע ממנו להמשיך בדרכו, והוא מוכרח לעצור – עדיין לא צריך להיכנס לצער עמוק, רק להיכנע. לקבל ביראה ובענווה את הדין, ולהשלים עם הדרך שבה יד ההשגחה מובילה אותו.
לפי התשובה השנייה, מובן מדוע בחרה המשנה להשתמש במשל. לא מספיק לדעת מה ההלכה במקרה של ירידת גשמים בסוכה, כי אז יכול להיות שנצא מתוך תחושת הקלה על שנפטרנו מהישיבה בסוכה. המשנה מכוונת אותנו לתחושה שצריכה ללוות אותנו, ובשביל זה חייבים משל חד וחריף, שממחיש לנו את מה שעלינו להרגיש. לחוש לרגע את הצמרמורת שבמים הנשפכים על ראשנו, לתת לעלבון לחלחל פנימה, ולהרכין מעט את הראש. אחר כך, במלוא הענווה, אפשר להמשיך בבית את סעודת החג.
