קניות לשבת ביום ראשון

ההכנות לשבת, והיחס בינה לימי החול

ביצה טז ע"א / חיים אקשטיין

אמרו עליו על שמאי הזקן: כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת.
מצא בהמה נאה, אומר זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנה, מניח את השניה ואוכל את הראשונה.
אבל הלל הזקן, מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים, שנאמר (תהלים סח, כ) ברוך ה' יום יום.
תניא נמי הכי: בית שמאי אומרים מחד שביך לשבתיך, ובית הלל אומרים ברוך ה' יום יום.

ברגע אחד אפשר להרוס תדמית של אדם למשך דורות. הרגע שבו הופיעה בת הקול בבית מדרשם של התנאים, וקבעה חד משמעית כי "אלו ואלו דברי א-להים חיים – והלכה כבית הלל" (עירובין יג ע"ב), חרץ את גורלם של בית שמאי, וגזר כי לאורך ההיסטוריה דרכם תיחשב לפסולה. בכל דיון שבו תוזכר שיטתם, עמדת המוצא של הלב תהיה לנטות אחרי השיטה הנגדית, של בית הלל. ולא רק בית שמאי נדחו לירכתי עולם התורה; גם שמאי עצמו, אף שנחלק רק פעמים אחדות על הלל ולכאורה בת הקול איננה נוגעת אליו, ספג נזק תדמיתי כבד. הוא תמיד יוצג כאנטיתזה לדמות האידיאלית, כקפדן שדוחף אנשים באמת הבניין שבידו, לעומת הלל הענו והסבלן שמקבל כל אדם בסבר פנים יפות (אף שאת הביטוי האחרון טבע דווקא הוא, ולא הלל. אבות א, טו).
ה"אשמה" איננה בבת הקול, חלילה; הבעיה נמצאת אצלנו, הלומדים, שלפעמים מאמצים אוטומטית את דרכם של הלל ותלמידיו, ולא נותנים די מקום לשמאי ולתלמידיו להרצות את שיטתם. זאת בניגוד למנהגם של בית הלל עצמם, שהיו מקדימים את בית שמאי לדבריהם מתוך כבוד והערכה.
האגדה שלפנינו מציבה שני דפוסי התנהגות של שני גדולי עולם, הלל ושמאי, זה מול זה. הנטייה הפשוטה, עוד לפני קריאת האגדה, היא לסמן את שמאי כאנדרדוג ואת הלל כפייבוריט, ומראש להסתכל על דרכו של הראשון בתור הדרך הרצויה פחות. אולם בפרק זה נתבונן דווקא בשיטתו של שמאי, ובגישה הייחודית שלו ליום ראשון. נפתח, אם כן, בהצגה קצרה ותמציתית של שיטת הלל ותלמידיו, ולאחר מכן נעיין בהרחבה בשיטה השמאית.

הלל: יום יום חג
האגדה מספרת לנו על האופן שבו התכוננו שמאי והלל לשבת. שמאי חיפש כבר מיום ראשון בהמה נאה לשבת, ואילו הלל - "מידה אחרת הייתה לו, שכל מעשיו לשם שמים". מלבד הסיסמא היפה שאפיינה אותו, מה עשה הלל בפועל? האגדה אינה אומרת זאת בפירוש, ומן הראוי לברר מדוע, אך כרגע נסתפק בהסקת מסקנות פשוטה. אם שמאי חיפש בכל יום בהמה משובחת לשבת, והלל נהג אחרת, כנראה הלל לא דאג לסעודת השבת מוקדם כל כך. את הבהמה לשבת הוא קנה ביום שישי, אולי ביום חמישי, אך לא מיום ראשון. את העיקרון שמאחורי שתי ההנהגות מסכמת ברייתא אחרת, שמביאה את דברי תלמידי שמאי והלל: לשיטת בית שמאי יש להיערך לשבת כבר מיום ראשון בשבת ("מחד שביך לשבתיך"), ואילו לשיטת בית הלל – "ברוך ה' יום יום".
כדי להבין את העיקרון של בית הלל, צריך להבין את הפסוק שלכאורה משקף את יסוד שיטתם - "ברוך ה' יום יום", ובגרסתו המלאה בתהלים:
ברוך ה' יום יום יעמס לנו הא-ל ישועתנו סלה:
(תהלים סח, כ)
רש"י על הגמרא קורא את הפסוק עד סופו, ולפי קריאה זו מסביר את שיטת הלל:
לשם שמים – בוטח שתזדמן לו נאה לשבת;
יום יום – יעמס לנו את צרכינו ועזרתנו.
הפסוק מתהלים מלמדנו שהקב"ה משפיע ישועות בכל יום, ולכן אין צורך לשריין מזון לשבת כבר ביום ראשון, הרי הקב"ה יעזור לנו גם בימים הבאים. לפי פירוש זה, מחלוקתם של הלל ושמאי שייכת לסוגיית הבטחון וההשתדלות (כך כתב גם המשנה ברורה, רנ ס"ק ב, בעקבות האור זרוע, מגן אברהם ועוד. הוא הוסיף שמי שלא הגיע למדרגת הביטחון של הלל, עליו לנהוג כשמאי).
שיטת רש"י מתיישבת להפליא עם מחציתו השנייה של הפסוק, אך דומה שהיא פחות תואמת את הביטוי "כל מעשיו לשם שמים". מידה זו – עשיית כל המעשים לשם שמים – מיוחסת להלל גם במקור אחר, באבות דרבי נתן, ושם היא מתבארת באופן אחר:
וכל מעשיך יהיו לשם שמים כהלל. כשהיה הלל יוצא למקום היו אומרים לו להיכן אתה הולך. לעשות מצוה אני הולך. מה מצוה הלל. לבית הכסא אני הולך. וכי מצוה היא זו. אמר להן הן. בשביל שלא יתקלקל הגוף. איכן אתה הולך הלל. לעשות מצוה אני הולך מה מצוה הלל. לבית המרחץ אני הולך. וכי מצוה היא זו. אמר להן הן. בשביל לנקות את הגוף. תדע לך שהוא כן מה אם אוקיינות העומדות בפלטיות של מלכים הממונה עליהם להיות שפן וממרקן המלכות מעלה לו סלירא בכל שנה ושנה ולא עוד אלא שהוא מתגדל עם גדולי המלכות. אנו שנבראנו בצלם ודמות שנאמר כי בצלם אלהים עשה את האדם (בראשית ט, ו) על אחת כמה וכמה. שמאי לא היה אומר כך אלא יעשה חובותינו עם הגוף הזה.
(אבות דרבי נתן, נוסחה ב, פרק ל)
כל מעשה של הלל, בכל תחום שהוא, היה מחובר אל הקודש מצד עצמו. להלל לא היה עניין בהקדשת הבהמה שמצא לשבת, כי הוא לא היה צריך לאכול "לכבוד שבת" כדי לאכול לשם שמים. גם לארוחת הצהריים הפשוטה שלו בימי החול, כמו גם לביקורו השגרתי בבית הכסא ובבית המרחץ, הייתה משמעות רוחנית.
שמאי, לעומתו, "לא היה אומר כך", וכעת נברר את מעשיו ושיטתו.

שמאי: סעודה ביום שני לכבוד שבת
נתבונן שוב בשני המשפטים שמתארים את דרכו של שמאי:
אמרו עליו על שמאי הזקן: כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת.
מצא בהמה נאה, אומר זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנה, מניח את השניה ואוכל את הראשונה.
חלק זה של האגדה בנוי משני שלבים: הראשון הוא מעין כותרת כללית להנהגתו של שמאי, והשני מתאר בפירוט כיצד הוא היה נוהג. לפני שקוראים את התיאור שבחלק השני, הכותרת נשמעת בלתי אפשרית: האם אפשר לאכול כל יום לכבוד שבת? אמירה זו מכילה סתירה פנימית, שהרי שבת היא רק יום אחד בשבוע, אכילה איננה יכולה להיות גם "כל ימיו" וגם "לכבוד שבת". האוקסימורון יוצר אצלנו סקרנות, מעניין אותנו לדעת כיצד עשה שמאי את הבלתי אפשרי, ובשורה הבאה בא פתרון החידה: במהלך השבוע שמאי ייעד כל בהמה טובה שמצא לסעודת השבת, וברגע שמצא בהמה טובה יותר אכל את הקודמת, מה שיצר מצב שבו כל בהמה שהוא אוכל - לא רק זו שהוא אוכל בשבת עצמה – מוקדשת לשבת. וכפי שמסביר זאת רש"י:
ואוכל את הראשונה – נמצא אוכלה לזו כדי שתהא היפה נאכלת בשבת, דהויא לה אכילתה של הראשונה לכבוד שבת.
ננסה להבהיר יותר מה עשה שמאי: ביום ראשון הוא מצא בקר משובח בשוק, והחליט שזו תהיה המנה העיקרית שלו בליל שבת. ביום שני הוא מצא בקר משובח יותר, ואז הוא קנה אותו לכבוד שבת, ובאותו יום אכל את הבקר שמצא אתמול. הבקר האיכותי, זה שעד הבוקר היה בתפריט של סעודת השבת, עלה לבסוף על השולחן בארוחה שגרתית של יום שני. אם ביום שלישי שוב מצא שמאי בקר משובח יותר, הבקר שנמצא ביום שלישי ימתין לשבת והבקר מיום שני ייאכל ביום שלישי. כך נוצר מצב ששמאי אוכל בהמות משובחות במשך השבוע, אבל מבחינתו הוא לא נהנה סתם מאוכל טוב – זה אוכל עם ערך רוחני, הרי הוא נקנה במיוחד לכבוד שבת.
סביר להניח שלא כל יום נראה כך. הבהמות אינן משתבחות בהכרח מיום ליום, ופעמים רבות שמאי לא היה מוצא בהמה טובה יותר מזו של אתמול. במקרה כזה שמאי לא היה זוכה לאכול בהמה שנקנתה לכבוד שבת, אך עדיין האכילה הייתה נעשית מתוך שיקולים של "לכבוד שבת". עמדה בפניו האפשרות לאכול את הבהמה הדשנה שקנה אתמול, במקום להסתפק היום בבהמה כחושה, אך לכבוד שבת הוא ויתר על ארוחה טובה. הרגלי הקניות של שמאי זיכו אותו לפעמים בסעודות הגונות באמצע השבוע, ולפעמים גרמו לו להסתפק במועט, אך איכות הסעודה כלל לא עניינה אותו – אחד המרובה ואחד המועט, ובלבד ששמאי יכוון את לבו לכבוד שבת.
את הרעיון שעומד בבסיס השיטה אומרים בית שמאי, בברייתא הנוספת שמביאה הגמרא, בשלוש מילים: "מחד שביך לשבתיך". מיום ראשון בשבת – לשבת. מה אמורים לעשות ביום ראשון לקראת שבת? בית שמאי אינם מפרטים זאת, אולי מתוך רצון לתמצת את הדברים, ואולי דווקא במטרה להרחיבם – ה"פטנט" שהשתמש בו שמאי בשוק הבהמות הוא רק דרך אחת ליישם עיקרון כללי. עיקרון שלא אמור להנחות אותנו רק בקניית הבשר, אלא בכל דרכינו בששת ימי המעשה, ובייחוד בתחילתם: כבר מתחילת השבוע צריך לחשוב על שבת. ובלשון רש"י:
מאחד בשבת שלך, תן לבך לשבת הבאה.
הניסוח הקצר של בית שמאי אינו רק מרחיב את הדברים, אלא גם מצמיד את יום ראשון בשבת לשבת עצמה, ובכך מדגיש את הקשר ביניהם. גם יום ראשון הוא למעשה "ראשון בשבת". הפירוש הפשוט של ביטוי זה הוא "יום ראשון בשבוע", שהרי פעמים רבות בלשון חז"ל המילה "שבת" משמשת במובן של "שבוע", אך גם מבנה השבוע נגזר ממצוות השבת. יום ראשון נקרא יום ראשון רק מפני שהזמן בנוי ממעגלים של שישה ימים ושבת. חיבור זה בין יום ראשון לשבת מביא אותנו לשלב הבא בהבנת שיטת שמאי.

זכור את יום השבת – ביום ראשון
הנהגתו של שמאי מופיעה גם במכילתא, אם כי באופן שונה במקצת:
שמאי הזקן אומר: זכרה – עד שלא תבוא, ושמרה – משתבוא. אמרו עליו על שמאי הזקן, שלא היה זכרון שבת זז מתוך פיו; לקח חפץ טוב אמר זה 'לשבת', כלי חדש אמר 'זה לשבת'. 'זכור' – רבי יהודה בן בתירה אומר: מנין שכשאתה מונה הוי מונה אחד בשבת, ושני בשבת, שלישי בשבת, רביעי בשבת, חמישי בשבת וערב שבת: תלמוד לומר 'זכור'.
(מכילתא דרשב"י, פרק כ)
בגרסת המכילתא דרשב"י, שיטת שמאי מתוחכמת פחות – השלב שבו הוא אוכל היום את הבהמה שקנה אתמול לכבוד שבת נעדר ממנה, אך לעומת זאת נמצא בה מרכיב חשוב שלא הופיע בגרסה שראינו לעיל: זכרון השבת. המכילתא מביאה את שיטת שמאי בעיסוקה במצוות "זכור את יום השבת", ומסבירה כיצד הוא פירש את המצווה, בהשוואה לציווי "שמור את יום השבת". לפי פירושו של שמאי, שמירת השבת נעשית בשבת עצמה, וזכירת השבת נעשית בימי המעשה. בימים אלה השבת אינה נוכחת במציאות, ועלינו מוטל לזכור אותה, לשים אותה לנגד עינינו אף שבפועל היא רחוקה. כיצד יישם זאת שמאי? בכך ש"לא היה זכרוך שבת זז מתוך פיו", באמצעות האמירה התכופה "זו לשבת" הייתה השבת שגורה על פיו של שמאי. מסתבר לומר שהזיכרון לא היה רק בפה (אף שמצינו מצוות זכירה המתקיימות דרך הדיבור), אלא גם בעצם מעשה הייעוד לכבוד שבת. כך נראה גם מהמקור המקביל במכילתא דרבי ישמעאל (אף ששם דרכו של שמאי מיוחסת לתנא אחר):
אלעזר בן חנניה בן חזקיה בן חנניה בן גרון אומר: 'זכור את יום השבת לקדשו' – תהא זוכרו מאחד בשבת, שאם יתמנה לך מנה יפה תהא מתקנו לשם שבת. רבי יצחק אומר: לא תהא מונה כדרך שאחרים מונין אלא תהא מונה לשם שבת.
(מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא ד'בחדש', פרשה ז)
מעשה הקדשת המאכל לשבת מזכיר את השבת בימי החול, מנכיח אותה גם כשקדושתה אינה חלה, מציב לנגד העיניים כבר ביום ראשון את היום הקדוש שבאופק. נראה שבכיוון זה הולך גם רבי יהודה בן בתירא, שאמנם זוכר את השבת באופן אחר – השימוש בשמות "אחד בשבת", "שני בשבת" וכו' – אך בכך הוא מקשר כל יום לשבת שאחריו, כפי שעשו בית שמאי באמרם "מחד שביך לשבתיך".

להתבונן בעולם בגובה העיניים
לאחר שבודדנו את שיטת שמאי ועסקנו בה בפני עצמה, נשוב לנקודת המבט של האגדה, שמציבה אותה מול שיטת הלל. למעשה, איננו חייבים לחזור לנקודת מבט זו, שהרי ראינו עתה את המקור במכילתא שמציג רק שיטה אחת; המכילתא מתעלמת מהגישה שפועלת בימי המעשה לשם שמים ולא לכבוד שבת. התעלמות זו יכולה, אולי, לחזק את פירושו של רש"י שהובא לעיל, אשר לפיו שמאי והלל לא נחלקו בסוגיית השבת אלא בסוגיית הבטחון בקב"ה. לפי פירוש זה, גם הלל מסכים שיש לזכור את השבת כבר ביום ראשון, אלא שזכירה זו אינה מתבטאת בקניית בהמה נאה לשבת מתחילת השבוע.
עם זאת, אי אפשר להתעלם מהמקור שהבאנו מאבות דרבי נתן, ובו מופיעות עמדות הלל ושמאי בנוגע למעשי החול הגופניים:
מה מצוה הלל – לבית הכסא אני הולך... שמאי לא היה אומר כך אלא יעשה חובותינו עם הגוף הזה.
הלל ושמאי עומדים בשתי עמדות קיצון: הלל מייחס משמעות אלוקית לכל פעולה שהיא, אפילו לפעולה גסה ומאוסה כמו עשיית הצרכים בבית הכסא, ואילו שמאי רואה פעולות כאלו כאילוץ – "יעשה חובותינו". הלל מתבונן בגוף ורואה מולו צלם אלוקים, ולעומתו שמאי מסתכל עליו בזלזול – "הגוף הזה". עמדותיהם של הלל ושמאי כלפי הגוף תואמות את עמדותיהם כלפי ימי המעשה: הלל מזהה בכל יום את ברכת ה', ושמאי מוצא אותה רק בשבת. ימי החול מגונים בעיניו מצד עצמם, סעודה שאינה קשורה לשבת הינה חסרת ערך עבורו, למעט תבלין של שבת – כל הטעמים תפלים לחכו של שמאי הזקן. כשברקע מתנגנות המילים "יעשה חובותינו עם הגוף הזה", הקדשת הבהמות לשבת איננה נתפסת רק כזכירת השבת לבל תישכח בימי החול, אלא גם – ואולי בעיקר – כחיפוש מפלט מעולם החול הנמוך. שמאי מתאמץ ללכוד רסיסים מתוך האור שבקצה המנהרה, כדי להאיר בעזרתם ולו במעט את החשכה הקודרת.
גם מי שהצליח עד עתה לעמוד בדרישה שהוצבה בתחילת הפרק, ולהקשיב בכנות לדברי שמאי, עשוי כעת לאבד את סבלנותו ולרוץ אחרי הלל. איך אפשר לדבר כך? הוא יזעק לעבר שמאי. איך אתה יכול לקחת את כל עולם המעשה, את כל החיים השוקקים שברא הקב"ה בעולם, ולדחוף את כולם ארצה באמת הבניין שבידך? למה כל כך קשה לך להכניס את עולם המעשה תחת כנפי השכינה? אולם אם נתבונן שוב בדברי הלל באבות דרבי נתן, לא בטוח שנתלהב מזווית הראייה שהוא מציע. האם אנו נכנסים לבית הכסא חדורי מוטיבציה לעשות את רצון ה'? האם אין זה מוגזם להרחיב את תחומי עבודת ה' עד לאסלה ולניאגרה? אם משהו בתוככם הזדעזע למקרא המשפט האחרון, ייתכן שהיה זה שמאי שבקרבכם. הקול הפנימי שקורא להבדיל בין קודש לחול, ולא להעמיס על כל הופעה של חול ערכים רוחניים גבוהים. לא מפני שמי שברא זה לא ברא זה, ודאי ששוכן השחקים הוא גם זה שברא באדם נקבים נקבים, אך אין זה אומר שגם אנחנו צריכים להסתכל דרך העיניים שלו. אנחנו בני אדם, יש מרכיבים בגוף שמגעילים אותנו, ועלינו להיות נאמנים לטבענו ולמאוס בהם.
עולם המעשה אינו מגונה כמו הצרכים המופרשים מן הגוף, אך הכנות והאותנטיות שמאפיינות את שמאי (או לפחות את הקריאה שלנו בדבריו) יכולות להיות נכונות גם לגביו. עבור מי שמסתייג מהתלהבותו של הלל מבית המרחץ, גם נקודת המבט המרוממת כלפי עולם המעשה עשויה להראות מעט מוגזמת. יום חול הוא יום חול, ושום מכחול צבעוני לא יצליח לשחרר אותו מאפרוריותו. הארץ תישאר בשפלותה ובקדרותה גם אם אי שם מעליה תמתח קשת בענן. האדם היוצא אל השוק ההומה, הסואן, הפראי, יכול להאמין שברכת ה' מופיעה בו, אך לא כדאי לו לנסות לחפש אותה. חיפוש כזה יכול לגרום לו למפח נפש; בין אם יתייאש ויתאכזב בטווח הקצר, ובין אם ישלה את עצמו לאורך זמן שהוא חי בעולם מואר, ורק לבסוף יהיה מוכן לנפץ לעצמו את מקסם השווא שיצר.
לפי תפיסתו של שמאי, מי שרוצה למצוא נקודת אחיזה אמתית בעולם – צריך לחפש אותה מחוץ לחיי המעשה, בשבת. השבת היא עוגן אמתי, יציב, ברור, שאינו דורש הסברים ומשלים כדי לקשר בינו ובין הקדוש ברוך הוא. אולי אם הגעת לדרגתו של הלל, וכשאתה מסתכל במראה נשקף לנגד עיניך דיוקנו של מלך, אתה מסוגל להסתובב בין דוכני הבשר בתחושה של התרוממות רוח. אם לא, עדיף שפשוט תחשוב על שבת.

יש לאן לשאוף
לא צריך לזלזל כל כך בעולם החול כדי להזדהות עם שמאי; ייתכן שעולם המעשה אינו מגונה בעיני שמאי כפי שתיארנו, אך הוא מחוויר כאשר משווים אותו לשבת. הלל ושמאי הולכים באותה המנהרה: להלל יש פנס שמאיר את דרכו וזה מספיק לו, אבל שמאי זוכר שבקצה המנהרה יש אור אמתי, חזק, אינסופי, ולכן הוא אינו מסתפק באור הקטן. הלל מביט בעולם שמולו, ושמאי נושא את עיניו כלפי מעלה, אל הפסגות הרחוקות. כשהוא יוצא לדרכו ביום ראשון, הוא יודע שבאפשרותו להישאר בגבולותיו של אותו יום, אך הוא מעדיף להסתכל אל מעבר לו. הוא צועד קדימה, אל העתיד, לא נשאר בהווה, חי חיים עם אופק. האופק אינו רחוק, המטרה ניתנת למימוש, אך לאחר ששמאי יממש אותה – השבת תצא, שבוע חדש יתחיל ושוב שמאי יחתור ליעד הבא. יתקדם מהפסגה שכבש לפסגה גבוהה יותר. כשהוא יגלה בעולם תופעה יוצאת מגדר הרגיל, בהמה מעולה יותר מהממוצע, הוא לא יסתפק בהתפעלות ממנה – היא תזכיר לו את השאיפה שלו למקום גבוה יותר. גם בתוך עולם שוקק חיים ומרהיב ביופיו, שמאי זוכר את יום השבת, ויודע שיש משהו מעבר לכל גילויי החיים היפים הללו.
נשוב ונדגיש: זו שיטתו של שמאי בלבד, להלל יש בוודאי מה לומר כנגדה, וכל אחד אמור לברר עם עצמו לאן נפשו נוטה יותר. אם שמאי מדבר אליך, אל תתאמץ לקבל בכל זאת את דעת הלל כי כך הכריעה בת הקול, אולי דווקא המודל של "מחד שביך לשבתיך" מתאים יותר ליום ראשון שלך.