שלימות עם ההחלטה  / רפי זברגר

ביצה ה ע''א

הקדמה

למדנו בדף הקודם (עמוד א') על מחלוקת רב ורבי יוחנן לגבי שבת ויום טוב הסמוכים, וביצה אשר נולדה באחד הימים האם מותרת ביום השני (נולדה ביום טוב האם מותרת בשבת, או נולדה בשבת האם מותרת ביום טוב). רב פסק כי הביצה מותרת, ורבי יוחנן אסר. בעמוד ב' למדנו את כלל הקובע כי במחלוקת רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן, אך רבא סייג זאת בשלושה מקרים בהם הלכה כרב. במאמר זה נתייחס לדין השלישי שבו הלכה כרב.
 

הנושא

אתמר, שני ימים טובים של ראש השנה, רב ושמואל דאמרי תרוייהו: נולדה בזה אסורה בזה.
למרות פסיקתו של רב, אשר התיר ביצה שנולדה ביום טוב הסמוך לשבת (כפי שראינו בהקדמה) פוסקים רב ושמואל לגבי שני ימי ראש השנה אחרת: ביצה אשר נולדה ביום ראשון של ראש השנה – אסורה באכילה אף ביום השני של ראש השנה. הסיבה: שני ימי ראש השנה נקראים ''יומא אריכתא'' ונחשבים ליום אחד, ולכן אין היתר לאכול ביום השני של ראש השנה ביצה שנולדה ביום הראשון. והגמרא מוכיחה זאת ממשנה במסכת ראש השנה.
נקדים ללימוד המשנה ונאמר כי בזמן ניסוך היין של קרבן התמיד של שחר וקרבן תמיד של בין הערביים, שרו הלווים שיר שהוא פרק תהילים שנקבע לפי ימי השבוע (שיר של יום). ביום שהיה גם קרבן מוסף הוסיפו שיר נוסף בעת הקרבת המוספים
דתנן (ראש השנה ל:): בראשונה היו מקבלין עדות החדש כל היום (כולו), פעם אחת נשתהו העדים לבא נתקלקלו הלוים בשיר. התקינו שלא יהו מקבלים את העדים אלא עד המנחה. ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה - נוהגין אותו היום קדש, ולמחר קדש
בזמן קביעת ראשי חודשים לפי עדות ראיה (קביעת ראש חודש לפי עדות שני עדים אשר ראו את מולד הלבנה) היו מקבלים את העדות במשך כל היום כולו, ולאחר שבאו עדים והעידו שראו את מולד הלבנה קבעו את אותו יום לראש חודש. אם לא באו עד הערב, עיברו את החודש (חודש מלא של שלושים יום) וקבעו את ראש חודש למחרת היום.
בקביעת ראש חודש תשרי נהגו אותו דבר, ומספק קיימו את דיני ראש השנה כבר ביום השלושים של חודש אלול, בגלל האפשרות שהעדים יבואו למחרת, ויעידו כי ראו את הלבנה ויקבעו יום זה כראש השנה. בפועל ובמציאות, הגיעו העדים מידי שנה עד סוף הקרבת קרבן תמיד של בין הערביים, ואם הגיעו העדים – הלויים היו שרים את השיר לראש השנה.
שנה אחת לא הגיעו עדים עד אחרי קרבן תמיד של בין הערביים, ולכן חשבו הלוויים שבניגוד לכל השנים (בהם אלול לא הייתה מעוברת וקבעו ראש חודש ביום השלושים של אלול) השנה כבר לא יגיעו העדים, ולכן שרו את השיר המתאים לאותו יום, ולא את השיר לראש השנה. אך לאחר ששרו שיר זה הגיעו העדים סמוך ממש ממש לשקיעה, וזה גרם ל''קלקול הלויים בשיר'' (שרו שיר לא מתאים – שיר של חול במקום שיר של ראש השנה).
לאחר אירוע זה התקינו חכמים שבית הדין לקביעת ראשי חודשים לא יקבל עדים אלא רק עד שעת הקרבת מנחה של בין הערביים. ואם עדים לא יגיעו עד שעה, יקבע בית הדין כי חודש אלול מעובר, וראש השנה יחול למחרת היום.
אם לאחר קביעת בית הדין כי ראש השנה יחול למחרת, הגיעו בכל אופן העדים, נהגו קדושת ראש השנה גם באותו יום (שממילא נוהגים בו קדושה מתחילת אותו יום מספק, כמוזכר לעיל) וגם למחרת.
מכאן אנו רואים כי קביעת שני ימים לראש השנה אינה דומה לשני ימי יום טוב. שם הדין נקבע עקב ספק מהו היום האמיתי של החג, ולכן ביצה אשר נולדה ביום ראשון, מותרת ביום שני (ממה נפשך), לעומת זאת בראש השנה, שני הימים הם נחשבים כ''יום אחד ארוך'' ולכן פסק רב, כי ביצה הנולדה ביום הראשון אסורה ביום שני של ראש השנה, והלכה נפסקה כמותו.
נעיין בהערתו החשובה של רש''י על ''קלקול הלוויים בשיר":
ובשל שחר אין טעות, דבתמיד של שחר אפילו הוקדש החדש קודם הקרבתו - שיר של חול היו אומרים, לפי שברוב השנים אין העדים ממהרים לבא כל כך.
רש''י תמה, כיצד קבעה המשנה כי באיחור של הגעת עדי ראש חודש נתקלקל רק שיר תמיד של בין הערביים, ולא נתקלקל שיר תמיד של שחר? ולכן קובע רש''י כי בשיר של שחר תמיד אמרו את השיר של יום חול. וזאת, כיוון שברוב השנים העדים הגיעו לאחר הקרבת תמיד של שחר, הוחלט לקבוע כי השיר יהיה תמיד של יום חול, ולכן אינו מוגדר ''קלקול''.
 

מהו המסר

 נשאל על פירוש רש''י שתי שאלות:
• מדוע קריאת שיר של יום חול על קרבן תמיד של שחר, ביום שבו נקבע ראש חודש (אם הגיעו העדים בהמשך היום) אינו נקרא קלקול? הרי בפועל, שרו של יום חול ביום שנקבע בסופו של דבר להיות ראש השנה!
• מדוע הוחלט באופן גורף לקרוא שיר של יום חול בקרבן תמיד של שחר, גם בימים שהעדים הגיעו בפועל לפני כן, והיה כבר ידוע בזמן שיר של יום, שהוא ראש השנה (ולמרות זאת קראו שיר של יום חול)?
לאור שאלות אלו יש כנראה להסביר בפירוש רש''י כי ''קלקול'' הוא במידת מה דבר סובייקטיבי ולא אובייקטיבי. אם בית הדין קבע לשיר את השיר של יום חול בקורבן תמיד של שחר, הרי שלא משנה בכלל מהו אותו יום בפועל. למרות שהגיעו עדים לפני כן וידוע כי יום זה מוגדר כראש השנה, וכן אם הגיעו עדים לאחר מכן, והתברר בדיעבד כי יום זה הינו ראש השנה – אין זה מהווה קלקול. קלקול הינו רק אם רציתי משהו אחד, ובסופו של דבר התברר כי קרה בפועל משהו אחר. בשחרית רצינו לשיר את שיר של יום חול, ולכן לא משנה מה קרה בפועל – אין כאן קלקול.
המסר אשר ניתן ללמוד מההבנה זו ברש''י היא כי אין להצטער יותר מידי על קביעות שאנו עושים בפועל. אם קבענו דבר מה, ולאחר מכן התברר כי טעינו והיינו אמורים לקבוע אחרת, ''אין זה קלקול'' ואין להצטער על כך יותר מידי. ניתן כמובן להסיק מסקנות לגבי העתיד, ולהחליט לשנות את הקביעות העתידיות במצבים מעין אלו, אך את הנעשה אין להשיב, ואין להרבות בצער ויגון על מה שהחלטנו, גם אם התברר בסופו של דבר כטעות.
 

 
לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב (מחר יום הזיכרון שלה, כ''ה אלול תשפ''א), וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]