מה דין משלוח מנות מפירות שביעית?

ובזה נבוא לבאר לשונות הרמב"ם והמשנה. משנה מסכת שביעית פרק ח משנה ה אין נותנים לא לבייר ולא לבלן ולא לספר ולא לספן אבל נותן הוא לבייר לשתות ולכולן הוא נותן מתנת חנם: ובפשטות סברת איסורים אלו, דכיון ששביעית נתנה לאכילה ולשתיה בלבד, ובייר הוא חופר הבורות ומספק מים לבני העיר והשימוש במים הוא גם לכבוסה ושאר שימושים. ובחזו"א הקשה הרי מצינו בע"ז (סב,ב) דהני דבי רבי ינאי היו לוקחים פרות שביעית מגננים עמי הארץ וכדי להמנע מלמסור דמי שביעית לעם הארץ היו פורעים להם בפירות שמינית. ורואים שמותר לקבל פירות שביעית כתשלום לדבר אחר אף שלא יותפס בו קדושת שביעית כמו שפירות שמינית בהם פרעו את החוב לא נתפסו בקדושת שביעית. וא"כ מדוע אסור לשלם לספר או לספן את הפירות עצמם ולקבל תמורתם את הפעולה של התספורת או ההפלגה בספינה? ואפשר להוסיף שיש בכך יתרון הלכתי, מלמסור דמי שביעית לעם הארץ. ניתן להציע את הקושיה באופן זה, מדוע להביט על הפירות כתשלום לשירות, אפשר להתייחס לשירות כתשלום על הפירות? ובאופן זה הפירות נשארים בקדושתם והתשלום אינו נתפס בקדו"ש? והוכיח מכך שאפילו הקפה טובה כעין הא דבי רבי ינאי, מותרת רק במידי דאכילה ושתיה. ולכן במים שלא היו בעולם מותרים חליפיהן כשנתן לו את המים לאחר זמן אף לכבוסה. ויש להקשות על דבריו, דאם הקפה כעין זו מפקיעה את התשלום מקדושת שביעית, ובמים שיקבל יהיה מותר להשתמש אף לכביסה, וכן בפירות שמינית שקבלו הגננים אין קדושה כלל, מה מגביל לקבל תמורת הפירות אף דבר שאינו ראוי לאכילה כגון תספורת וספנות? ונראה שסבר דבאופן שפוסק במידי דאכילה, כיון שהתשלום בפירות תמורת פירות היחס הוא לבעין של הפרות ולא מצד שוויים, משא"כ כשפוסק תמורת הפירות שכר פעולה, היחס לפירות הוא מצד השווי דתמורת פעולה יש לשלם סך מסויים – שכר שכיר ובזה הרי משתמש בפירות מצד הדמים היינו מימד השווי. ובזה מיושב דלשון המשנה וסדרה דבמשנה ד' האיסור וההיתר בשכר פועל והמשנה מסיימת "שאין פורעין חוב מדמי שביעית" ומשנה אח"כ היא משנתנו "אין נותנין מהם לא לבייר ולא לבלן" וכו' וכן לשון הרמב"ם דבהלכה י' מפרט את האיסורים בדמי שביעית ובהלכה י' "אין נותנים מהם לא לבלן ולא לספר" ומשמע דווקא בדמי שביעית. ויש שפירשו ברמב"ם דכ"ש פירות שביעית, אך להנ"ל נקט דווקא "דמי שביעית" דאיסורים אלו הם מצד איסור להשתמש בדמי שביעית בתמורתם או אף בפירות עצמם דשימוש באופן זה הוא שימוש בשווי היינו בדמיהן. ומעתה מיושב מה שהקשינו לעיל על ה'פסקי הלכות', מדוע הוציא פרעון חוב מן הכלל, הרי גם בזה נאמר במשנה וברמב"ם "דמי שביעית" ואחר שהוכיח דשרי לקדש אישה או לקנות בהמה טמאה בפירות שביעית, הרי גם בחוב יש את הסברא דכיון שהפירות נשארים בקדושתם ולא יאסר לפרוע חוב בפירות? ולהנ"ל כיון שפרעון חוב בסכום מסוים כגון בייר בלן וכד' שהסכום פסוק וקבוע הוא כחוב דמים ומילא גם תשלום בפירות נחשב כאיסור פרעון בדמי שביעית. נפק"מ לנידון האחרונים משלוח מנות בפירות שביעית שיש שדנו לאיסור דכיון שהוא כעין חוב להחזיר למי ששלח לו הרי הוא פרעון חוב בפרות שביעית ולהנ"ל נראה דכיון שאין החוב קצוב וברור כדמים אלא כעין נותנים זל"ז מתנת חינם אין בזה משום פורע חוב בדמי שביעית דאין הוא עושה את המשלוח שקיבל כדמים קצובים.