עיתוי ההסבר / רפי זברגר

ביצה יט ע''א

הקדמה

למדנו בדפים הקודמים על איסור טבילת כלים בשבת וביום טוב והנימוקים לאיסור זה. היום נלמד ברייתא העוסקת בטבילת כלים בין השמשות של ערב שבת ויום טוב והדיון בגמרא על אותה ברייתא. בין השמשות הוא הזמן בין היום והלילה המוגדר הלכתית כספק יום ספק לילה. נקדים מספר הקדמות:
• כלי שנטמא וטבלו אותו במקווה, הרי הוא נטהר ומותר להשתמש בו לצורך ''חולין'' (לא תרומה ולא קודשים).
• למגע של הכלי בתרומה או קודשים יש לחכות עד לאחר השקיעה של אותו יום (מכונה בפי חז''ל ''הערב שמש''). לאחר הערב שמש ניתן להשתמש בכלי גם לתרומה וגם לקודשים.
• מגע של שרץ בכלים מטמא רק אם גודל השרץ לפחות ''כעדשה''. (מין קטנית אשר גודלה קטן משיעור כזית).
 

הנושא

תנו רבנן: כלי שנטמא מערב יום טוב - אין מטבילין אותו בין השמשות. רבי שמעון שזורי אומר: אף בחול אין מטבילין אותו, מפני שצריך הערב שמש.
תנא קמא פוסק בברייתא כי אסור להטביל כלים טמאים בערב יום טוב. כיוון שזהו זמן ספק לילה, ואם אמנם הטביל בלילה אזי יעבור על איסור טבילת כלים ביום טוב.
רבי שמעון שזורי מסכים לתנא קמא, ומוסיף כי האיסור אינו רק בערב יום טוב, אלא גם בכל הימים – אין לטבול כלים בזמן בין השמשות, ומנמק את פסקו: ''מפני שצריך הערב שמש''. כוונתו היא שכדי להשתמש בכלים לצורך תרומה וקודשים, יש לחכות לשקיעת החמה ורק אז להשתמש בהם לתרומה וקודשים (כפי שלמדנו בהקדמה). ומכיוון שלא ברור שהטבילה הייתה לפני השקיעה הוא עלול להשתמש בכלי באותו יום, למרות שעדיין לא עבר הערב שמש (מתוך מחשבה מוטעית שהטביל את הכלי לפני השקיעה). לכן פוסק רבי שמעון שזורי שאין לטבול כלים בזמן ספק של בין השמשות.
ותנא קמא לא בעי הערב שמש?
מקשה מיד הגמרא: האם סברת רבי שמעון שזורי אינה נכונה גם לתנא קמא? ואם כן, מדוע תנא קמא אינו אוסר להטביל כלים בזמן בין השמשות בכל יום ויום.
אמר רבא: אשכחתינהו לרבנן דבי רב דיתבי וקא אמרי: במחשבתו נכרת מתוך מעשיו קמפלגי. והיכי דמי - כגון דנקיט מנא בידיה, ורהיט ואזיל בין השמשות לאטבוליה. מר סבר: האי דקא רהיט ואזיל - מידע ידע דבעי הערב שמש, ומר סבר: מחמת מלאכתו הוא דקרהיט.
רבא ציטט אמירה של חכמים מבית מדרשו של רב אשר הסבירו את מחלוקת התנאים בברייתא בשאלה כיצד לפרש את מחשבתו של המטביל כלים מתוך ביצוע מעשיו. מסבירים חכמי בית המדרש כי מדובר באדם אשר רץ בין השמשות למקווה להטביל את כליו. תנא קמא סבר כי ריצה זו מעידה שהוא בקיא בהלכות טבילת כלים, ומודע לכך שהוא צריך להטביל לפני שקיעת החמה (לכן הוא רץ) ומשכך, אנו בטוחים שאם הוא יבחין שלא הספיק להגיע למקווה לפני השקיעה, ימתין עד לשקיעה של יום המחרת, ולא ישתמש בכלים לפני כן. ורבי שמעון שזורי ''מתרגם'' את הריצה שלו מסיבות אחרות, שאינן מעידות על ידיעתו בהלכות טבילת כלים, ולכן הוא פסק שיש לאסור באופן מוחלט טבילת כלים בבין השמשות.
ואמינא להו אנא: במחשבתו נכרת מתוך מעשיו - דכולי עלמא לא פליגי, כי פליגי - כגון דאיטמי בפחות מכעדשה, ואתא לקמיה דרבנן לשיולי: בפחות מכעדשה, איטמי אי לא? מר סבר: מדהא לא גמיר, הא הערב שמש נמי לא גמיר, ומר סבר: הא הוא דלא גמיר, הא הערב שמש גמיר.
רבא סיפר שהוא חלק על אותם חכמים וסובר אחרת. לדעתו, שני התנאים (תנא קמא ורבי שמעון שזורי) מסכימים כי ''מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו'' ואם אדם רץ להטביל כליו בין השמשות הוא בוודאי מודע להלכות טבילת כלים והצורך בהערב שמש למגע עם תרומה וקודשים. רבא מעמיד את מחלוקתם במקרה מיוחד בו אירע למטביל עוד ספק טומאה בכלי אחר, אשר נגע בחתיכת שרץ ששיעורה פחות מכעדשה. אדם זה לא היה מודע כי שיעור כזה אינו מטמא בשרץ והלך לשאול את החכמים. במקרה זה בלבד סובר תנא קמא של הברייתא, כי אנו מניחים שאם לא ידע הלכות טומאת שרץ בכעדשה, הוא כנראה גם לא היה מודע לצורך בהערב שמש לטהרת כלים במגע של תרומה וקודשים.
רבי שמעון שזורי חולק וסובר, כי למרות שלא ידע הלכות שיעור טומאת שרץ, הוא כן ידע את הצורך בהערב שמש. נלמד את פירוש רש''י בדעת רבי שמעון שזורי:
דלא כתיב בהדיא בכעדשה, אבל הערב שמש, דבהדיא כתיב - מגמר גמיר, ובכהן עסקינן דמשתמש בו תרומה.
רש''י מסביר כי ייתכן שאדם מכיר ומודע לצורך בהערב שמש לטהרת כלים לטומאה וקודשים כיוון שזהו דין המפורש בתורה, ולא מודע לדין שיעור כעדשה בטומאת שרץ, הנלמד על ידי חכמים ואינו מפורש בתורה.
מוסיף רש''י כאן, כי מדובר בכהן המשתמש בתרומה, ולכן הוא חייב לחכות עד הערב שמש.
 

מהו המסר

ניתן לשאול מדוע רש''י מתעכב בהסברו כי מדובר בכהן המבקש לאכול תרומה רק לסוף הקטע, ולא הסביר זאת בתחילת לימוד הברייתא? הרי כל הנפקא מינה של הטבלת כלים והמתנה להערב שמש היא רק לגבי אכילת תרומה (או קודשים) המצריכים הערב שמש.
אולי ניתן לומר כי הדגש בהסברו של רש''י כי מדובר בכהן עצמו המשתמש בתרומה, ולא בישראל הדואג לטהרת התרומה עבור הכהן. ''הצורך'' של רש''י להדגיש זאת היא דווקא לאחר שרבא העמיד את המקרה כי מדובר גם בספק טומאת שרץ, והסביר כי המטביל כלים מודע לדין הערב שמש הנלמד מפורש בתורה ואינו מודע לדין שיעור כעדשה בטומאת שרץ.
הסבירות היותר גדולה ש"נסמוך" דווקא על הכהן, כי הוא יודע את הלכות טומאה וטהרה הכתובים בתורה הנוגעים לאכילה של התרומה שלו.
הערה זו מלמדת אותנו על "עיתוי מתן הסברים ופירושים". נסביר ונפרש דווקא במקום שיש נפקות להבין ולהסביר את סברת החכם (רבי שמעון שזורי). זהו המקום המתאים ביותר להעמיד כי מדובר בכהן ''הדואג'' לאכילת תרומה שלו בטהרה. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב (מחר יום הזיכרון שלה, כ''ה אלול תשפ''א), וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]