שימוש לצורך אינו בעיטה בטובה

הרב דב קדרון

ביצה כא ע"ב

ב"הלכה ברורה" מובא פסק השולחן ערוך: "עושה אדם כל צרכיו בפת", מותר להשתמש בלחם לכל מטרה, גם אם אינה לאכילה, בתנאי שאין הלחם נמאס ואין נוהגים בו בדרך של בזיון.

הרבה פרטי הלכות נאמרו באיסור לבזות אוכל:

אסור להאכיל לבהמה מאכל הראוי לאדם, משום ביזוי האוכל, ומשום שנראה כבועט בטובה שהשפיע הקב"ה בעולם. כשרואים אוכל מונח על הרצפה אסור לעבור ולהשאיר אותו, אלא צריך להרימו. אסור להעביר כוס מלא על גבי לחם, שמא יישפך מהמשקה ויימאס הלחם.

לעומת זאת המגן אברהם (בתחילת סימן קעא) מביא מקורות שמהם נראה אחרת: מותר לשרות לחם ביין כדי להניח על העין לצורך רפואה. מותר לזלף יין על הקרקע, כדי שלא יעלה אבק וכדי שיהיה ריח טוב בבית. מותר לשרות פשתן בתוך יין, למרות שהיין מתקלקל. מותר לסוך את הגוף ביין, לאו דווקא לרפואה. מותר ליטול ידיים במשקה הראוי לשתייה, אם אין מים.
הוא מבאר את העניין על פי מה שכתב הרמב"ם שהאיסור לבזות אוכל הוא "בדרך ביזוי ובעיטה", לכן כל שימוש באוכל לצורך האדם או לרפואה אין בו ביזיון ומותר.

כיוצא בזה פוסק הרמ"א (אה"ע ה,יד) שכל דבר הצריך לרפואה או לצורך אחר אין בו איסור צער בעלי חיים. גם מי שמצער בעלי חיים בועט בטובה שהשפיע הקב"ה בעולם, ולכן אם עושה זאת לצורך אין בכך איסור.