ענג שבת / רפי זברגר

ביצה לד ע''א-ע''ב

הקדמה

נלמד את המשנה בדף שלנו אשר ממשיכה לעסוק בדיני מוקצה ביום טוב.
ועוד אמר רבי אליעזר: עומד אדם על המוקצה ערב שבת בשביעית, ואומר: מכאן אני אוכל למחר.
למדנו ברישא של המשנה הקודמת על קולא של רבי אליעזר ( רבי אליעזר אומר: נוטל אדם קיסם משלפניו לחצוץ בו שיניו, ומגבב מן החצר ומדליק, שכל מה שבחצר מוכן הוא) ומשנתנו ממשיכה בעוד קולא של רבי אליעזר.
פירות העומדים לייבוש (מוקצה בלשון המשנה), כמו תאנים וענבים, צריכים זימון כדי להוציאם מדין מוקצה, שכל עוד אדם לא קבע כי רצונו לאוכלם, הם בשלב הכנה ואסורים לשימוש.
פוסק רבי אליעזר כי מספיקה אמירה של האדם כי רצונו לאכול מפירות אלו ביום טוב, ואינו צריך לייחד פירות מסוימים מתוך כלל הפירות העומדים במוקצה, שכן הוא סובר דין "ברירה", ולכן מסתבר למפרע אילו מתוך הפירות הוא הקצה לאכילה.
המשנה קבעה כי מדובר בפירות שביעית שכן, בשנת שמיטה אין צורך להפריש תרומות ומעשרות, ולכן הפירות אם אדם הקצה את הפירות הם כבר מוכנים ללא צורך בהפרשה. ובשנים רגילות (שאינם פירות שמיטה) יש לומר כי בנוסף להקצאת הפירות הוא גם חייב להפריש תרומות ומעשרות לפני החג, כדי שהפירות יהיו זמינים לאכילה ביום טוב.
וחכמים אומרים: עד שירשום, ויאמר: מכאן ועד כאן.
חכמים חולקים על רבי אליעזר בשתי נקודות: לא מספיקה אמירה אלא צריך לכתוב או לעשות סימן בפירות שהוא מעוניין לאכול מתוך פירות המוקצה. ובנוסף, לדעת חכמים ''אין ברירה'', ולכן יש צורך לייחד ולומר אילו מבין הפירות הוא מעוניין לאכול, ורק פירות אלו יהיו מותרים באכילה ביום טוב.
 

הנושא

נלמד שתי משניות ממסכת מעשרות, אשר לאורן תברר הגמרא שאלה הנוגעת לדין של משנתנו. נקדים מספר הקדמות:
ישנם שני תנאים לחיוב פירות בתרומות ומעשרות, ורק אם שניהם מתקיימים חלה חובת הפרשה:
1. גמר מלאכה – שהפירות (או גידולים אחרים) יהיו מוכנים לאכילה. המשניות במסכת מעשרות דנות מהו שלב זה בכל פרי ופרי.
2. ייראה פני הבית – יש להביא את הפירות לתוך הבית (או החצר), ורק משלב זה חלה חיוב הפרשה של תרומות ומעשרות. לפני כן מותר לאכול את הפירות (למרות שנגמרה מלאכתן).
חכמים אסרו לאכול אכילת קבע גם לפני שרואה פני הבית.
תנן התם (מעשרות ד', ב'): תינוקות שטמנו תאנים מערב שבת, ושכחו ולא עשרו, למוצאי שבת לא יאכלו אלא אם כן עשרו.
מחשבה של אכילת פירות בשבת, ''מחליפה'' את תנאי של ''יראה פני הבית'' וכבר מחייבת בהפרשת תרומות ומעשרות. לכן קובעת המשנה, כי אפילו אם קטנים ייחדו פירות לאכילה בשבת, כבר אז חלה חובת הפרשה, ואין לאכול פירות אלו בשבת (אסור להפריש תרומות ומעשרות בשבת), וכן אין לאוכלם לאחר השבת אלא אם כן הפרישו מהם.
ותנן נמי (מעשרות ג', א'): המעביר תאנים בחצרו לקצות - בניו ובני ביתו אוכלין מהן עראי, ופטורים.
משנה זו מדגימה את ההלכה כי תנאי של ייראה פני הבית אינו מספיק לחיוב מעשרות ללא קיום תנאי של גמר מלאכה. מדובר באדם שהכניס את התאנים לחצרו (ראה פני הבית) אך עדיין לא נגמרה מלאכתן, והם מיועדים לייבוש בחצר. במקרה זה, ניתן לאכול מן התאנים אכילת ארעי גם ללא הפרשת תרומות ומעשרות (אכילת קבע גזרו חכמים כדלעיל).
בעא מניה רבא מרב נחמן: שבת מהו שתקבע מוקצה למעשר בדבר שלא נגמרה מלאכתו? מי אמרינן: כיון דכתיב (ישעיהו נ''ח, ג'): אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר: - קבעה, ואפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו, או דלמא בדבר שנגמרה מלאכתו - קבעה, בדבר שלא נגמרה מלאכתו - לא קבעה?
רבא שואל את רב נחמן, לגבי הדין שלמדנו במשנה הראשונה לעיל, כי ייחוד פירות לשבת ''מחליף'' את תנאי ''רואה פני הבית''. האם השבת היא כל כך ''חזקה'' שיכולה להחליף גם את התנאי השני של גמר מלאכה, ולכן הפירות יהיו מחויבים בתרומות ומעשרות גם שלא נגמרה מלאכתן, או שמא, אם לא נגמרה מלאכתן, למרות שייחד לשבת קודש, הפירות עדיין לא מחויבים בהפרשת תרומות ומעשרות.
אמר ליה: שבת קובעת בין בדבר שנגמרה מלאכתו, בין בדבר שלא נגמרה מלאכתו.
רב נחמן ענה לרבא וקובע כי השבת ''חזקה'' ולכן אם ייחד פירות לשבת, חייב בתרומות ומעשרות גם אם לא נגמרה מלאכתן, ופירות אלו יהיו אסורים גם לאחר השבת, עד שלא יפרישו מהם.
רש''י מוסיף ומעיר, כי גם פירות שלא ייחדו לאכילה, אסורים לאכול בשבת, כיוון שהסעודות בשבת נחשבות לקבע, ומחייבות הפרשת תרומות ומעשרות. במקרה זה, הפירות יהיו מותרים לאחר צאת השבת באכילת ארעי.
רבא ''לא מרפה'' וממשיך להקשות:
אמר ליה: ואימא שבת דומיא דחצר, מה חצר - אינה קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו, אף שבת - לא תקבע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו!
למרות מה שאמרת רב נחמן, אני (רבא) חוזר ושואל, אולי דין השבת יהיה כמו דין ''רואה פני הבית (או החצר)" ויחייב במעשרות רק אם נגמרה מלאכתן. במילים אחרות, מניין לך רב נחמן הלכה זו שחדשת זה עתה, כי השבת כוחה רב יותר מדין ''רואה פני הבית''?
אמר ליה: לימוד ערוך הוא בידינו, שהשבת קובעת בין בדבר שנגמרה מלאכתו בין בדבר שלא נגמרה מלאכתו.
ענה רב נחמן כי מקובל בידינו דין זה, שהשבת קובעת גם אם לא נגמרה המלאכה. בהמשך מוכיחים דין זה ממשנתנו.
 

מהו המסר

דינו של רב נחמן חוזר ומלמדנו על מהותה ועוצמתה של שבת קודש. כמה יפה לראות שכבר הכנה לשבת קודש, בדוגמת ייחוד הפירות לקראתה, נותן גושפנקא הלכתית של ''מוכנות'' ומחליף שני תנאים חשובים של גמר מלאכה וראיית פני הבית.
וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג – השבת כל כך מענגת, שכבר מהשלבים של ההכנות לקראתה, אנו חשים ומרגישים את עוצמתה וכוחה הרב. שנזכה לענג את השבת ולהתענג בה, בתוכה ולקראתה.  


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב (מחר יום הזיכרון שלה, כ''ה אלול תשפ''א), וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]