המגביה מציאה לחברו
הרב דב קדרון
ביצה לט ע"ב
בגמרא מובאת המחלוקת לגבי המגביה מציאה לחברו, וב"הלכה ברורה" מובאים פסקי הרמב"ם והשולחן ערוך שאדם שהגביה מציאה עבור אדם אחר – זכה חברו.
בקשר לזה דן מרן הרב קוק זצ"ל (שו"ת אורח משפט חו"מ סימן כג) באדם שהיה חייב כסף לחברו, ונזדמן הדבר שאותו אדם שהיה חייב חוב אישי, מסר כסף לידי בעל חובו כדי לחלקו לצדקה. בעל החוב שאל האם מותר לו לקחת את כספי הצדקה לעצמו עבור גביית החוב.
הוא פסק שמצד דיני ממונות מותר לו לעשות דין לעצמו ולקחת את הכסף עבור גביית החוב, אלא שזהו דווקא כל זמן שהכסף שייך לנותן שהיה החייב, אולם אם בשעת קבלת הכסף הוא התכוון לזכות בו עבור העניים הרי הוא כבר שייך להם ולא לנותן, ואפילו אם הנותן הוא גוי, מכיוון שהיהודי קיבל את הכסף על דעת לתתו לעניים הרי זה כמו מגביה מציאה לחברו שזכה חברו, וכאן זכו בזה העניים, ולכן אינו יכול לתפוש את הכסף עבור החוב.
אולם במסקנת דבריו הוא כותב שמן הסתם כוונתו בשעת קבלת הכסף הייתה לעשות בו כפי מה שהדין נותן, ואם על פי דין רשאי הוא לתפוש את הכסף בעצמו אז כוונתו היא קודם כל לטובת עצמו, ולכן גם אם הנותן הוא יהודי לא זכו העניים בכסף ורשאי הוא לתופשו עבור החוב שחייב לו הנותן.
