מדוע הנדר פוקע תוך יום?
שחרור ממחויבויות ומחלוקות אישיות בראש השנה
ראש השנה יב ע"ב / חיים אקשטיין
תנו רבנן: המודר הנאה מחבירו לשנה - מונה שנים עשר חודש מיום ליום. ואם אמר לשנה זו, אפילו לא עמד אלא בעשרים ותשעה באלול, כיון שהגיע יום אחד בתשרי - עלתה לו שנה. אפילו למאן דאמר יום אחד בשנה אינו חשוב שנה - לצעוריה נפשיה קביל עליה, והא אצטער ליה.
זו הלכה פשוטה, אבל היא יורדת לעומק נפש האדם.
אדם אומר לחברו בערב ראש השנה: "אני לא רוצה ליהנות ממך בשנה זו". באופן פשוט, אמירה זו לא באה לבטא פרישות מופלגת, אלא רצון להתרחק מהאחר. אני לא רוצה להיות קשור אליך השנה. האמירה הזאת נכנסת לתוקף מיד, אבל ברגע שנכנס ראש השנה – היא מתפוגגת. עברה "שנה זו". גם אם הנדר היה בתוקף יום אחד, מעתה הוא אינו תקף יותר.
הדין הזה מובן לפי הגישה בחז"ל ש"יום אחד נחשב שנה". אך הגמרא מציינת שאפילו הגישה החולקת, שלפיה אי אפשר להחשיב יום אחד כמו שנה, מסכימה במקרה זה. הסיבה היא שאנו נכנסים למוחו ולליבו של הנודר, מנתחים את הלך רוחו – ומגיעים למסקנה שהנדר שלו השיג את מטרתו. הוא רצה לצער את עצמו, וכנראה גם להפריד את עצמו מחברו, ובשביל זה הצהיר הצהרה של ניתוק מחברו למשך שנה. באמת, לא השנה הקרובה עניינה אותו; מה שהיה חשוב לו הוא לאיים, ליצור אפקט של ריחוק או הרתעה, ובשביל זה הוא היה צריך להכריז על צעד בעל השלכות מרחיקות לכת.
אבל אחרי הצעד הזה, לא באמת משנה מה יקרה. עוד חודש, עוד שבוע ואולי כבר מחר, הנודר עשוי להירגע או לשכוח מהעניין. לא בטוח שעדיין יבער לו לבטא את הריחוק מחברו.
במשך השנה, אין ויתורים כלפי מי שהצהיר הצהרה מוחלטת ונחרצת – בלשון נדר – והוא יצטרך לשאת בתוצאות, גם אם בשלב התוצאות הוא כבר יהיה במקום אחר לגמרי וכבר לא ירצה את מה שנדר. אם מישהו הדיר את עצמו מהנאת חברו בי' במרחשוון או בט"ז בכסלו, הוא יהיה חייב לעמוד בדיבורו ע-ד ראש השנה. אולם אם הוא נדר כך בערב ראש השנה, הנדר יפוג תוך יום. אף שההלכה חודרת לנבכי נפש האדם ומבינה שהוא רצה רק לומר נדר, ולא בהכרח לסחוב אותו במשך שנה, רק בערב ראש השנה הנדר יכול להתפוגג אחרי שסיים את תפקידו האמיתי. הסיבה לזה היא פורמלית, כי אז נגמרת השנה, אך אולי יש בה גם נקודה מהותית: האפשרות להתחדש, להגיד שההבטחות, האיומים, היריבות והכעסים של אתמול אינם רלוונטיים עוד היום, שמורה לראש השנה בלבד.
ואולי מאותה סיבה, לא רק נדרו של אותו מותר הנאה פוקע בראש השנה. נהגו ישראל להתיר את כל נדריהם בערב ראש השנה, להשאיר את התחייבויות העבר בעבר, ולהיכנס משוחררים מכל עול חיצוני אל השנה החדשה.
