דין של יום חולין
הגזרה בימים הנוראים מול יכולת השינוי כל יום ויום
ראש השנה טז ע"א / חיים אקשטיין
תניא: הכל נידונים בראש השנה, וגזר דין שלהם נחתם ביום הכפורים, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: הכל נידונין בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם כל אחד ואחד בזמנו; בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בחג נידונין על המים, ואדם נידון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכפורים. רבי יוסי אומר: אדם נידון בכל יום, שנאמר ותפקדנו לבקרים. רבי נתן אומר: אדם נידון בכל שעה, שנאמר לרגעים תבחננו.
יש שאלה שלפעמים מנקרת בראש בימים הנוראים, ובעיקר אחריהם: אם עכשיו אנחנו נידונים, ועכשיו נקבע מה יקרה במשך השנה, מה המשמעות של כל שאר השנה? האם הכל כבר קבוע מראש? הרי אנחנו ממשיכים להתפלל בכל יום על סליחה, על גאולה, על רפואה ופרנסה – אז האם בכל זאת אפשר לשנות משהו?
הגמרא אינה שואלת זאת במפורש, אך היא מביאה מחלוקת תנאים. המחלוקת היא בין לא פחות מארבעה תנאים, אבל אפשר לסווג אותם לשתי קבוצות: רבי מאיר ורבי יהודה אומרים שהדין הוא בזמנים מסוימים בשנה (בראש השנה בלבד, או גם בשלושת הרגלים, כל תחום חקלאי בתחילת העונה שלו), ואילו רבי יוסי ורבי נתן אומרים שהקב"ה דן את העולם כל הזמן. לפי רבי יוסי כל יום, ולפי רבי נתן אפילו כל רגע. לפי רבי יוסי, השאלה שהציקה לנו בנוגע לימים הנוראים מיושבת, שהרי כל יום יש דין ויש אפשרות להתפלל ולתקן, אבל אז נשאלת השאלה על הימים הנוראים עצמם – מה המשמעות שלהם בתור ימי דין, אם אדם נידון בכל יום?
נעמוד על היחס בין הדין בימים הנוראים למה שקורה בכל יום, דרך עיניהם של שני מפרשים – התוספות והמהר"ל.
נתחיל מהמהר"ל, שמסביר כל אחת מהדעות. אחרי שהוא מסביר את רבי מאיר ורבי יהודה (מעניין לקרוא, בעיקר לקראת החגים, את מודל השנה לפי רבי יהודה – שנה בת ארבעה קצוות, ארבעה זמני שיא), הוא מסביר את דברי רבי יוסי ורבי נתן, ואומר כי בוודאי גם הם אינם מתעלמים מימי הדין. הם אינם מבטלים את ראש השנה ויום כיפור, אלא שאלו ימי הדין הכללי, ובכל יום יורדים לפרטים.
לצורך המחשה: נגזר שאדם ירוויח השנה מיליון שקל. זה הדין הכללי, זה מה שהאדם אמור להרוויח השנה. אבל איך הדין הזה יתממש? כל בוקר אדם נידון מחדש, האם לפי מצבו הנוכחי מתאים לתת לו את מה שנגזר עליו. אולי הוא יקבל קצת כל יום, אולי הוא יקבל כבר עכשיו את הכל בפעם אחת, אולי כרגע הוא לא יקבל כלום אלא ימשיך לעבוד קשה מול אתגריו הכלכליים – ורק בהמשך ישתפר מצבו. ברגע שהגזרה מתפרטת לפרטים, כל יום יש במה לדון.
מעבר להבנה כיצד הדין פועל (שהיא בעיקרה מעבר להשגתנו, שכן אין לנו עסק בחשבונות שמים), יש לזה משמעות בנוגע לעבודת האדם עצמו. מה היחס בין רגע השיא של הימים הנוראים לכל מה שיבוא אחריהם? לפי המהר"ל, היחס הוא בין כלל לפרט. בראש השנה מתפללים תפילות כלליות, חושבים על שאיפות כלליות שלנו מהעולם ומעצמנו, חולמים חלומות גדולים. אחר כך, אחרי החגים, איננו מפסיקים לחלום – אך זה הזמן להוריד את החלום לפרטים מעשיים וקונקרטיים. איך לפרוט את החלום לצעדים? האם זה זמן לממש אותו? אולי להתקדם כרגע רק צעד אחד, ואם כן – איזה צעד לעשות?
תוספות שואלים לא על רבי יוסי ורבי נתן, אלא על רבי מאיר ורבי יהודה, מה הערך של התפילה לאורך השנה לשיטתם. הגמרא אומרת שאנו מתפללים על חולים רק לשיטת רבי יוסי ורבי נתן, ותוספות שואלים – מה בנוגע לרבי מאיר ורבי יהודה, לפי דבריהם אין להתפלל במשך השנה? רבנו תם, כדרכו, מעלה חילוק חריף וגאוני: לשיטת רבי מאיר ורבי יהודה אי אפשר להתפלל על הבריא שלא יחלה, אבל אפשר להתפלל על החולה שיבריא. כלומר, בראש השנה נגזר מי יהיה חולה, אבל האם החולה יבריא ומתי – על זה אפשר להתפלל כל השנה.
נראה שלפי רבנו תם, בתחילת השנה נגזרת הגזרה. גזרה אין פירושה החלטה טוטאלית על כל פרט ופרט שיקרה השנה, היא רק קובעת מה יהיה המצב שאיתו נתמודד. איך נתמודד – זה כבר עניין שלנו לאורך השנה. הקביעה האלוקית שהשנה תהיה (לא עלינו) מגפה, בצורת, או מלחמה – אומרת רק מה יהיה המצב הנתון, ומכאן ואילך בידינו לפעול מול המצב, לנסות לתקן אותו, וכמובן להתפלל עליו.
(לפי תירוץ שני בתוספות, התפילה לאורך השנה מועילה בציבור, כי גם אם נגזרה גזרה – לציבור יש כוח לשנותה.)
ושוב, מעבר להבנה כיצד הדין פועל, יש לזה משמעות בנוגע לעבודת האדם עצמו. בתחילת השנה אנחנו מתפללים על מה שיהיה, יש לנו רצונות ושאיפות, ואילו במשך השנה אנו עומדים בתוך המציאות הנתונה. עכשיו השאלה היא מה נעשה איתה. מה שיקרה בכל יום ויום אינו גזרת גורל; יש גזרת גורל, אבל היא אינה קובעת מה יקרה בכל יום ויום. איך נתמודד עם המציאות, איך נגיב למה שקורה, אפילו אם נגזרה גזרה קשה שלכאורה אין דרך להתמודד עמה – עדיין השאלה היא איך נקבל אותה, האם נשלים איתה ונשמח בה או לא. כל ההחלטות והמעשים המשמעותיים האלה נמצאים בידיים שלנו, וגם בפה שלנו, אם נתפלל.
