חשיבות ההכנה / רפי זברגר

ראש השנה ט ע''א-ע''ב

הקדמה

למדנו במשנה הראשונה במסכת כי א' בתשרי הוא בין היתר ראש השנה ליובלות. בשנת היובל נאסרה עבודת קרקע כמו בשנות השמיטה, וכן משחררים את העבדים העבריים שנרצעו באוזנם ולא הסכימו להשתחרר בשנה השביעית, השדות חוזרות לבעליהן, וכן תוקעים בשופר ביום כיפור של שנה זו.
למדנו כי בשנת היובל אין מוסיפין מן החול על הקודש, והיא מקודשת רק בתוך שנתה, לא לפניה ולא לאחריה.
ומכיוון שהזכירו את הכלל שאין מוסיפין מן החול על הקודש, מחפשת הגמרא מקור לדין זה, על כך נסוב מאמרנו.
 

הנושא

ודמוסיפין מחול על קדש מנלן? דתניא: שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת (שמות ל''ד, כ''א). רבי עקיבא אומר: אינו צריך לומר חריש וקציר של שביעית - שהרי כבר נאמר (ויקרא כ''ה, ד') וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. אלא: חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית, וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית. רבי ישמעאל אומר: מה חריש רשות - אף קציר רשות. יצא קציר העומר שהוא מצוה.
מחלוקת רבי עקיבא ורבי ישמעאל מה לומדים מן המילים בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת בפרשת כי תשא. לדעת רבי עקיבא זהו המקור לדין של תוספת שביעית, שהרי הפסוק בפרשת בהר כבר מלמדנו על איסורי שביעית, אלא פסוק בפרשת כי תשא בא לאסור גם חרישת שדה אילן לפני השביעית (עד חודש ימים) וכן נאסרה קצירה של תבואה אשר גדלה בשביעית (שליש גידולה) גם לאחר השנה השביעית.
לפי רבי עקיבא תחילת הפסוק עוסק בדיני שבת, וסופו עוסק בדיני שביעית.
רבי ישמעאל מייחס מילים אלו גם לדיני שבת, ולומד מכאן כי נאסרה בשבת רק קצירת רשות, אך קצירת העומר שהיא מצווה דוחה את השבת.
ורבי ישמעאל, מוסיפין מחול על קדש מנא ליה?
מחפשת הגמרא מקור לדין תוספת מחול על הקודש גם לרבי ישמעאל.
נפקא ליה מדתניא: שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם (ויקרא כ''ג, ל''ב) , יכול בתשעה? תלמוד לומר בָּעֶרֶב - אי בערב יכול משתחשך? תלמוד לומר בְּתִשְׁעָה . הא כיצד? מתחיל ומתענה מבעוד יום. מלמד שמוסיפין מחול על קדש. אין לי אלא בכניסתו, ביציאתו מנין? תלמוד לומר מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב . אין לי אלא יום הכפורים, שבתות מנין? תלמוד לומר תִּשְׁבְּתוּ ימים טובים מנין? - תלמוד לומר שַׁבַּתְּכֶם . הא כיצד? כל מקום שיש בו שבות - מוסיפין מחול על קדש.
רבי ישמעאל לומד דין תוספת חול על הקודש מהפסוק בפרשת אמר העוסק בתענית יום כיפור.
• מהתוספת של המילה בְּתִשְׁעָה לומד כי יש להוסיף ולהתענות גם בערב יום כיפור - בתשעה לחודש תשרי .
• מן המילים מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב לומד כי יש להוסיף ולהתענות גם לאחר יום כיפור.
• מן המילה תִּשְׁבְּתוּ נלמד כי יש לשבות גם להוסיף מן החול על הקודש גם בשבתות
• מן המילה שַׁבַּתְּכֶם לומדת הברייתא כי יש להוסיף מהחול על הקודש גם בימים טובים.
ורבי עקיבא, האי ועניתם את נפשתיכם בתשעה, מאי עביד ליה?
שואלת הגמרא: רבי עקיבא אשר למד את עיקרון של הוספה מן החול על הקודש מן המילים בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת בפרשת כי תשא, ואינו נדרש לפסוק של רבי ישמעאל ללימוד זה, מה ילמד רבי עקיבא מפסוק זה?
מבעי ליה לכדתני חייא בר רב מדפתי. דתני חייא בר רב מדפתי: וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה , וכי בתשעה מתענין? והלא בעשירי מתענין! אלא לומר לך: כל האוכל ושותה בתשיעי - מעלה עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי ועשירי.
רבי עקיבא לומד מפסוק זה את לימודו של חייא בר רב, אשר למדנו זה לא מכבר במסכת יומא. חייא בר רב לומד מכאן כי ''יש עניין'' לאכול ביום תשיעי לחודש תשרי, ערב יום כיפור, ואכילה ושתייה ביום זה נחשב לאדם כאילו התענה גם ביום תשיעי וגם ביום עשירי.
מוסיף התוספות ואומר כי אין מצווה להתענות בערב יום כיפור, ואפילו יש איסור להתענות ביום זה. אלא ההסבר לדברי חייא בר רב הוא: כמו שהתורה ציוותה להתענות ביום כיפור, כך צוותה לאכול בערב יום כיפור.
מדוע דורשים חכמים כי האוכל בתשיעי כאילו התענה תשיעי ועשירי, ולא נאמר במפורש כי יש מצווה לאכול בתשיעי?
מתוך התשובות הרבות לשאלה זו נצטט את פירוש המאירי:
ובשעת אכילה הוא מכווין להיות אכילתו לשם עינוי, על כיוצא בזה בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ (משלי ג', ו') אפילו לדבר עבירה והוא אמרם גם כן וכל מעשיך יהיו לשם שמים:
המאירי מרחיב ומפרש כי האכילה נעשית לשם עינוי (אולי כדי להקל על העינוי, או מטעמים אחרים), ולכן גם ההכנה של העינוי באופן של אכילה, נחשבת לחלק מן העינוי עצמו. הדבר נכון לדבר מצווה, ומוסיף המאירי "גם לדבר עבירה" – הכנות לעבירה נחשבות ''לחלק מן העבירה''. מסיים המאירי ואומר כי כל מעשינו, עצם העשייה וגם ההכנה אליה, צריכה להיעשות לשם שמים, לשם אותה עשייה טובה ויפה.
 

מהו המסר

מצוות האכילה בערב יום כיפור מלמדת אותנו לדעת המאירי, כי באופן כללי הכנות לקראת מצווה מקנות שכר כאילו אדם קיים את המצווה עצמה.
מכאן נלמד כמה חשוב להתכונן כיאות לכל דבר ועניין. לא לומר ''יהיה בסדר'', נגיע לרגע ואז נחליט מה וכיצד נפעל ונעשה, אלא לחשוב מראש. לתכנן מה יקרה בכל מצב אפשרי, וכיצד נפעל ונגיב לכל סיטואציה שתיקרה בפנינו.
על כגון זה נאמר: הטורח בערב שבת יאכל בשבת (עבודה זרה ג.)


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]