ספרינט / רפי זברגר

ראש השנה י ע''א-ע''ב

הקדמה

למדנו בשלהי הדף הקודם ברייתא אשר הרחיבה את דין המשנה לגבי ראש השנה לנטיעה:
תנו רבנן: אחד הנוטע, אחד המבריך, ואחד המרכיב, ערב שביעית שלשים יום לפני ראש השנה - עלתה לו שנה, ומותר לקיימן בשביעית. פחות משלשים יום לפני ראש השנה - לא עלתה לו שנה, ואסור לקיימן בשביעית.
ראש השנה לנטיעות אלא רק לנטיעה עצמה, אלא גם לפעולת הברכה והרכבה. "הברכה" הינה כפיפת ענף של עץ והחדרתו לאדמה, ומשם צומח עץ אחר, ולאחר מכן מנתקים את הענף משורשו. "הרכבה" הינה החדרת ענף אחד לתוף גזע עץ אחר, ולבסוף מגדל פירות הדומים לעץ המקור.
שלשת הפעולות הללו: נטיעה, הברכה והרכבה (מעתה נכנה את כולם ''נטיעה'') באים לידי ביטוי בשני דינים לעניינו:
• אם נטעו מעל שלושים יום לפני ראש השנה, נחשבת תקופה זו (חודש או יותר) כשנה שלמה לגבי ערלה. בלשון הברייתא ''עלתה לו שנה''.
• נחשבת תקופה זו (חודש או יותר) כנטיעה בשישית ולכן מותר להמשיך ולקיים עץ זה גם בשביעית.
אך אם נטעו בתוך חודש הסמוך לשביעית, הרי זו כאילו נטעו בשביעית, ואסור לקיים את העץ כמו כל עץ אשר ניטע בשביעית.
 

הנושא

לימא דלא כרבי מאיר, דאי רבי מאיר - הא אמר: יום אחד בשנה חשוב שנה.
קובעת הגמרא כי הברייתא שלמדנו לעיל, אשר פסקה כי נטיעה בתוך חודש לפני שנה שביעית, נחשבת כאילו נטע בשביעית, אינה יכולה להיות כרבי מאיר.
דתניא: פר האמור בתורה סתם - בן עשרים וארבעה חדש ויום אחד, דברי רבי מאיר. רבי אלעזר אומר: בן עשרים וארבעה חדש ושלשים יום.
פר האמור בתורה הוא בן שלש שנים (נלמד מיד בהמשך הברייתא) ורבי מאיר פוסק כי אפילו שנתיים ויום אחד נחשבים לשלש שנים, לפי שיטה זו ''יום אחד בשנה נחשב שנה''. רבי אלעזר חולק וסובר כי רק שלושים יום נחשבים שנה (כמו הברייתא שלנו).
שהיה רבי מאיר אומר: כל מקום שנאמר עגל בתורה סתם - בן שנה, בן בקר - בן שתים, פר - בן שלש.
מסיימת הברייתא בהגדרות בעלי חיים בתורה: עגל – עד גיל שנה (מיום שמיני ואילך), בן בקר – עד גיל שנתיים, פר – גדול משנתיים (מהשנה השלישית ואילך).
אפילו תימא רבי מאיר, כי קאמר רבי מאיר יום אחד בשנה חשוב שנה - בסוף שנה, אבל בתחלת שנה - לא.
דוחה הגמרא את המסקנה לעיל, וקובעת כי ייתכן שהברייתא היא גם לפי רבי מאיר, ויש הבדל בין המקרים של שתי הברייתות. בסוף השנה רבי מאיר מחשיב יום לשנה, אך בתחילת שנה (תחילת שנות עורלה ותחילת שנה שביעית)
ייתכן כי רבי מאיר יסכים לדעת הברייתא שלנו ויצריך גם שלושים יום כדי להחשיבם כשנה שלימה.
הגמרא בהמשך מקשה על דחייה זו מכוח קל וחומר.
 

מהו המסר

ננסה להבין את האבחנה בין תחילת שנה לסוף שנה בדחיית הגמרא לעיל. מהי הסברה לחלק ולומר כי בסוף שנה (או בסוף תהליך) מספיק יום אחד להחשיבו כשנה, ולעומת זאת בתחילת השנה (או בתחילת תהליך) צריך שיהיו שלושים יום להחשיבם כשנה?
ניתן אולי לומר כי כאשר מגיעים לסוף דבר, או לסוף תהליך הרי שאם נותנים "ספרינט" (ריצה מהירה מאוד) אז ניתן לסיים את הכול בצורה טובה ויפה. לעומת זאת, כאשר אנו נמצאים לפני המשימה כולה, יש לבצע משהו "משמעותי וחזק'' כדי להחשיב זאת כשנה או כיחידת זמן שלימה.
נלמד מכך גם לתהליכים שאנו חווים בחיינו. כאשר אנו נמצאים בתחילת תהליך, הרי שיש להשקיע ולעבוד קשה ולאורך זמן כדי להיכנס ולחדור לתוככי התהליך. אך אם כבר עברנו את רובה של המשימה, ונשאר לנו רק ''הסיום'' הרי שניתן לתת ''בוסט'' ולרוץ את ריצת ''הספרינט'' האחרונה ובכך לסיים חזק ומהר את כל התהליך כולו.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]