גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון א'רפ"ח מדור "עלי הדף"
מסכת ראש השנה
דף טז ע"ב

"חייב אדם להקביל פני רבו ברגל" - שורש החיוב וענינו (א)

אמר רבי יצחק, חייב אדם להקביל פני רבו ברגל, שנאמר (מלכים ב ד, כג) "מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת", מכלל דבחדש ושבת איבעי לה למיזל (טז:).

אודות חובה זו של קבלת פני רבו ברגל מצינו חקירה יסודית, ויתכן שגם הלכתא גבירתא ישנן למעשה כתוצאה מחקירה זו, וכדלהלן. דהנה, איתא במסכת חגיגה (ג.): "תנו רבנן, מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר בן חסמא שהלכו להקביל פני רבי יהושע בפקיעין, אמר להם, מה חידוש היה בבית המדרש היום...", וכתב שם רש"י: "להקביל פניו - יו"ט היה, שחייב אדם לכבד את רבו בהקבלת פנים, כדאמרינן במסכת ראש השנה 'מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת'". ומבואר מדברי רש"י, שחובת מצוה זו היא מפאת כבוד רבו. כיוצא בזה יש ללמוד מדברי הרמב"ם בהביאו הלכה זו בהלכות תלמוד תורה (פ"ה) בכלל הלכות כבוד ומורא רבו, ופותח את הפרק בזה"ל: "כשם שאדם מצווה בכבוד אביו ויראתו כך הוא חייב בכבוד רבו ויראתו יתר מאביו", ומונה והולך פרטי הלכות הללו, ובהלכה ז' כתב: "וחייב לעמוד מפני רבו משיראנו מרחוק מלא עיניו עד שיתכסה ממנו ולא יראה קומתו ואחרי כן ישב, וחייב אדם להקביל פני רבו ברגל", ובפירוש 'סדר משנה' להג"ר בנימין זאב בוסקוביץ זצ"ל (בנו של בעל ה'מחצית השקל' זצ"ל. על הרמב"ם שם) הטיב להגדיר הגדרת חיוב זה, וז"ל: "מצוה זו של הקבלת פני רבו ברגל אינה מצוה פרטיית ומנין בפני עצמו במנין התרי"ג מצות, אלא כי הוא זה רק חלק מחלקי המצות עשה של כבוד רבו ותלמיד חכם הגדול ממנו, שאף זה הוא בכלל כבוד הרב לקבל פניו ברגל, וכעין כבודו ית' שצוה אותנו לכבדו לראות פני האדון ה' צבאות בשלש רגלים, כך חלק מכבודו ליראיו גדולי הדור ורבותיו של אדם לראות פניו ברגל...". ולפי יסוד זה שורש המצוה אינה לתועלת ההולכים לקבל את פני רבם, אלא בגלל כבוד רבו (ראה 'נתיבות עולם' נתיב יראת השם סופ"ה - שמדוקדק בלשונו כן, וע"ע בארוכה שו"ת 'דברי מלכיאל' ח"ב סי' עה).

יסוד נוסף במצוה זו מצינו בדברי הרמב"ן בפרשת יתרו בביאור מצות (שמות כ, ח): "זכור את יום השבת לקדשו", וז"ל: "וטעם 'לקדשו' - שיהא זכרוננו בו להיות קדוש בעינינו... והטעם, שתהא השביתה בעינינו בעבור שהוא יום קדוש, להפנות בו מעסקי המחשבות והבלי הזמנים, ולתת בו עונג לנפשינו בדרכי ה', וללכת אל החכמים ואל הנביאים לשמוע דברי ה', כמו שנאמר 'מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת', שהיה דרכם כן, וכך אמרו רז"ל 'מכלל דבחדש ושבת בעי למיזל'", וביתר אריכות מובא בפירוש 'רבנו בחיי' (שם): "ואמר 'לקדשו', שנזכיר קדושתו שיהיה בעינינו קדוש ושנפנה מחשבותינו בו מעסקי הגוף ושנתעסק בו בדרכי ה' יתברך שהוא עסקי הנפש, כי נתחייבנו ללכת בו אל הנביאים ואל החכמים שבכל דור ודור לבקש תורה מפיהם לשמוע דברי ה' יתברך, וכענין שאמרו חכז"ל ''מדוע את הולכת אליו היום לא חודש ולא שבת' - מכלל דבחודש ושבת בעי למיזל', וכן אמר דוד (תהלים קיט, צז) 'כל היום היא שיחתי', היה לו לומר 'בכל יום', אלא שרומז על היום המיוחד הוא השבת שהיה מתענג בו בעסק התורה כל היום". ומדבריהם למדנו שמצות קבלת פני הרב נובעת מחובה יתירה שיש בשבתות ובמועדים בעסק התורה, כי נצטוינו לקדשם ולהפנות בהם מהבלי הזמן ולעסוק בדרכי ה' ובתורתו, ועל כן נתחייבנו ללכת אל החכמים לבקש תורה מפיהם, ולפי זה יתכן שמצוה זו היא ענף ממצות 'זכור את יום השבת לקדשו', ובחגים ובמועדים - ענף ממה שנצטוינו (ויקרא כג, ב): "מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש". [ואמנם כעי"ז כתב גם הרלב"ג בפירושו על הפסוק "מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת". וכן ניתן להסיק גם מלשון 'ספר חסידים' (סי' שיג), יעו"ש (וע"ע ב'פני יהושע' בסוגיין; 'דברי ירמי'' על הרמב"ם שם; שו"ת 'קרן לדוד' או"ח סי' קמא)].

כלפי דברים הללו, שחובת קבלת פני רבו היא לתועלת מקבלי פני הרב, מצינו יסוד נוסף מדוע נתיחדו שבתות וימים טובים לכך דווקא, בנוסף לדברי הרמב"ן - שבהם ישנה חובה יתירה לעסוק בתורת ה', והיא, כי מעלת הרב יתירה בשבתות ובימים טובים, והשפעתם גדולה יותר משאר כל הימים, ומרגניתא זו מצינו בשו"ת 'נודע ביהודה' (או"ח תניינא סי' צד): "דבשבת וחודש שיש בו תוספת קדושה... יש מקום לקבל פני רבו, שגם על הרב ניתוסף אז שפע להשפיע על תלמידו, והוא הדין ברגלים", וכ"כ בספר 'בני יששכר' בהקדמתו: "בשגם כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה', אעפ"כ אין דמיון וערך כל הנשמות שוין בקבלה, על כן אמרו ז"ל... 'חייב אדם להקביל פני רבו ברגל', כי הקדושה העליונה הנשפעת מן הקודש בקדושת הזמן אין ערך הרב דומה לתלמיד, ובהקבלתו פני רבו והיו לאחדים, פניהם איש אל אחיו משפיע ומקבל והיו לבשר אחד כמדליק נר מנר...". (וראה ב'קב הישר' פרק פז): "ועל ידי קבלת פנים שמקבל פני רבו ברגל אז בא' לו הארה של ניצוץ קדושה כדמיון נשמה יתירה").

יסוד נוסף בחובת קבלת פני רבו ברגל מצינו בספרי קודש, והוא, כי קבלת פני הרב היא מעין קבלת פני השכינה - שזכו לה בני ישראל בעלותם לרגל, ומצוה זו היא ענף ממצות עליה לרגל. כך מבואר ב'יערות דבש' (ח"א דרוש יב): "יש עוד תועלת למקבל פני חכם, כאמרם (ירושלמי פ"ה ה"א) 'המקבל פני חכם כאילו מקבל פני שכינה'... וא"כ בזמן הבית לא היה חיוב לקבל פני רבו ברגל, כי היו מקבלים פני שכינה בעלותם לראות בית ה'... ולכך ר' יצחק דאיירי בזמן הזה, אמר 'חייב לקבל פני רבו ברגל', כי ברגל חייב מהתורה לעלות לראות לפני השם בעזרה, א"כ עכשיו החיוב ברגל לקבל תמורתו פני תלמיד חכם". וכן מבואר גם באריכות ב'בני יששכר' (מאמרי ר"ח ב, ז), יעו"ש.

גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף א'רפ"ט מדור "עלי הדף"
מסכת ראש השנה
דף טז ע"ב

"חייב אדם להקביל פני רבו ברגל" - שורש החיוב וענינו (ב)

הארכנו במאמרנו הקודם ביסוד ושורש חובת קבלת פני רבו ברגל, והעלינו שבדברי רש"י (חגיגה ג. ד"ה להקביל) מוכח שענינה מחמת חובת כבוד רבו, וכן מוכח מדברי הרמב"ם (הל' ת"ת פ"ה ה"ז), וביאר ה'סדר משנה', שהוא "כעין כבודו ית' שצוה אותנו לכבדו לראות פני האדון ה' צבאות בשלש רגלים, כך חלק מכבודו ליראיו גדולי הדור ורבותיו של אדם לראות פניו ברגל...", ואילו מדברי הרמב"ן בביאור מצות (שמות כ, ח): "זכור את יום השבת לקדשו" מבואר שבשבתות וימים טובים חובה על האדם לעסוק בדרכי ה' ותורתו, ועל כן צריך לקבל פני הרב, בכדי לבקש תורה מפיהם לשמוע את דבר ה'. מאידך, בדברי ה'יערות דבש' (ח"א דרוש יב) וה'בני יששכר' (מאמרי ר"ח ב, ז) מבואר, שקבלת פני רבו היא מעין קבלת פני השכינה שזכו לה בני ישראל בעלותם לרגל, ומצוה זו היא ענף ממצות עליה לרגל, כדברי (ירושלמי עירובין פ"ה ה"א): "שכל המקבל פני רבו כאילו מקבל פני שכינה".

כמה הלכתא גבירתא תלויין ביסודי חקירה זו, והרי שתים מהן, כפי שתספיק היריעה, ועוד חזון למועד להוסיף בזה בע"ה.

אם הרב יכול למחול על קבלת פניו ברגל: בהגהות 'מצפה איתן' (ביצה טו: ד"ה ר"א לטעמיה) וכן בתשובת מהרי"ל דיסקין (קונ"א סי' ה אות נד) כתבו שמצות קבלת פני רבו ברגל - יכול הרב למחול עליה, שהרי החובה היא מצד מצות כבוד רבו, וקיי"ל (שו"ע יו"ד סי' רמב סל"ב) שרב שמחל על כבודו כבודו מחול. ופשוט שאם ס"ל דחובת קבלת פני הרב היא בכדי לשמוע את דבר ה' או כדי לזכות למעין של קבלת פני השכינה, גם כשימחול הרב על כבודו לא נתמלאה עדיין החובה המוטלת על מקבלי פניהם - בכדי לשמוע מהם את דבר ה' ולזכות לקבלת פני השכינה.

האם יוצאים ידי חובה בראיה בעלמא – נקדים לשון ה'פרי עץ חיים' (שער ר"ח חנוכה ופורים פ"ג): "חייב אדם להקביל פני רבו בראש חודש, והטעם, כי גם בר"ח יש נפש יתירה בעת הכתר, ואז אם יקבל פני רבו, יושפע לו מכח רבו, אבל עיקר הוא בשבת, כי כל היום יש נפש יתירה", ומבואר שענין קבלת פני רבו הוא בכדי לקבל שפע קודש מכח הרב, וב'כף החיים' (או"ח סי' תיט סק"ח) בהעתיקו את דברי קדשו מסיק: "ומשמע דוקא אם הולך ללמוד, כי על ידי זה יושפע לו, אבל אם אינו הולך ללמוד אין חיוב", מפורש יוצא מדבריו – כי בהליכה בראיה בעלמא לאו כלום הוא, כי השפע נמשך על ידי הלימוד ממנו, ואם אינו הולך ללמוד אין עליו חובה בקבלת פני רבו.

מאידך, יש להוכיח מדברי ה'פרי מגדים' בהל' תשעה באב שיוצאים ידי חובה גם ללא שמיעת דברי התורה, דהנה נפסק בשו"ע (או"ח סי' תקנד סי"ב): "ההולך להקביל פני רבו או אביו וכו' עובר במים עד צוארו ואינו חושש", והיינו, שכל אלו נחשבים הליכה לדבר מצוה ואין לחשוש מחמת איסור רחיצה בתשעה באב, וכתב ה'מגן אברהם' (סקי"ב): "נראה לי שהולך בחול להקביל פני רבו בשבת, דבחול אין חייב להקביל פני רבו, אי נמי נהי דחיובא ליכא בחול, מכל מקום מצוה איכא", והקשה ה'אליה רבה' (סקי"ב): "וצ"ע, אם כן למה אמר אלישע לשונמית (מ"ב ד, כג) 'מדוע באת לא חודש ולא שבת', כיון דאפילו בחול מצוה הוא", וכתב הפמ"ג ליישב: "ויש לומר, 'מצוה' - שמא ישמע ממנו איזה דבר תורה, משא"כ אשה לאו בנות תורה הוית", והיינו, כי מה שיש מצוה לקבל פני רבו גם בחול הוא משום 'שמא ישמע ממנו איזה דבר תורה', ודבר זה לא שייך באשה - דלאו בני תורה הן, ולכן כלפי נשים ליכא מצוה בימות חול כלל, ולכן שפיר אמר אלישע להאשה השונמית: "מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת", כי בימות החול לא היה לה שום מצוה בהליכתה אליו. ואמנם, יוצא מדבריו שבהליכה לקבל פני רבו בחודש שבת ורגל, יוצאים יד"ח גם ללא שמיעת דברי תורה, ולכן שייכת חובה זו גם בנשים עכ"פ בשבת וחודש.

ומובן ששאלה זו תלויה בגדרי ויסודי החיוב, כי אם החובה היא מצד כבוד רבו, בראיה בעלמא יוצא יד"ח (עי' שולחן שלמה להגרשז"א הל' יו"ט סי' תקכט הע' אות ג), ויתכן שלפי צד זה צריך שגם הרב יראה אותו, כי שלימות כבוד רבו היא כשרבו רואה שבא לכבדו, ואם יסוד החיוב הוא כתוצאה מחובת עסק התורה ובדרכי ה' ויראתו בשבתות וימים טובים, מסתבר לומר שבהליכה לקבל פני רבו חובה גם להטות אוזן כמפרכסת ולשמוע ממנו דברי תורה.

אמנם, גם לצד זה שחובת קבלת פני הרב היא מפאת קבלת שפע קדושה מן הרב, יתכן שהדבר אינו מתבטא בשמיעת דברי תורה מאת הרב דווקא, כי בעצם ראיית פני הרב זוכה התלמיד לקבל שפע קודש הנמשך מרבו, וכדאי להביא בזה דברים נפלאים שכתוב ב'יערות דבש' (ח"א דרוש יב): "כי ידוע דענין קבלת פני חכמים יש בו שתי תועליות: אחד, הרואה אותו, מקבל ממנו ברכת שפע וטוב, כמו שהרואה פני רשע, פוגם בנפשו ומשיב רעה לעצמו, כן הרואה פני צדיק, משיב לנפשו שפע טוב וברכה, כי עליו חל ושורה אור שכינה, ולכך אמרו (עירובין יג:) 'האי דמחדדנא מחבריא דחזיתא לר' מאיר מאחוריה, ואילו חזיתיה מקמיה הוה מחדדנא טפי'; ויש עוד תועלת בזה, במה שהצדיק ותלמיד חכם רואה אותו, כאמרם (?) 'ראיה של צדיק לברכה', כי כמו מן בעל ארס, קוי אור היוצאים מן העין מזיקים לאדם, ולכן יש אנשים אשר מזיקים בראות, ויוצא מתוך עיניהם ארס, וכן בלעם הרשע, קוי עין שלו היו מזיקין, כן קוי עין היוצאים מן צדיק לברכה, וראייה שלהם לטובה. ואם כן יש בצדיק שתי תועליות, אחת שאנו רואים אותו, והשנית שהוא רואה אותנו", ויתכן שלפ"ז חובת קבלת פני הרב צריכה שגם הרב יהא רואה את מקבלי פניו, כי ככה היא שלימות השפעת והמשכת השפע ממנו. (עי' 'שארית ישראל' להרה"ק מוילעדניק זי"ע, שער ההתקשרות ליקוטים, מש"כ ברמז מאמר הגמרא: "חייב אדם להקביל פני רבו ברגל")

וכמו כן לפי יסודו של ה'יערות דבש' (שם) וה'בני יששכר' (שם), שקבלת פני רבו היא מעין קבלת פני השכינה - שזכו לה בני ישראל בעלותם לרגל, ומצוה זו היא ענף ממצות עליה לרגל, יוצאים יד"ח בראיה בעלמא, והגם שלא זכו לשמוע דברי תורה מאת הרב, כי בעצם קבלת פני הרב ישנה קבלת פני השכינה.