כשהדרך מתארכת
המרחק הגיאוגרפי והרוחני בדרך לירושלים
ראש השנה כג ע"ב / חיים אקשטיין
אמר רבי יוחנן: בין כל אחת ואחת שמונה פרסאות. כמה הוו להו - תלתין ותרתין, והא האידנא טובא הוו! - אמר אביי: אסתתומי אסתתום להו דרכי, דכתיב לכן הנני שך את דרכך בסירים, רב נחמן בר יצחק אמר מהכא: דכתיב נתיבתי עוה.
דיון קצרצר בגמרא מדבר לכאורה על מיקומים גיאוגרפיים, אבל קשה להתעלם מהמשמעות הטעונה שלהם. כשמדובר ביחסים בין ארץ ישראל לבבל – נושא שחורז את הגמרא כולה – ובפרט כשמובאים פסוקים מהושע ומאיכה, ברור שהגמרא מדברת לא רק על קושי בקריאת המפה, אלא על הרבה יותר מזה.
המשנה מדברת על התחנות של השאת המשואות של קידוש החודש. רבי יוחנן אומר שבין כל תחנה לתחנה היה מרחק של שמונה פרסאות, וכיוון שהיו ארבע תחנות, משמע שהמרחק מירושלים עד התחנה האחרונה שבבבל הוא שלושים ושתיים פרסאות. הגמרא מקשה שבמציאות הרחק גדול יותר; אביי, שחי אחרי רבי יוחנן, טוען שהדרכים הסתתמו. הוא מביא פסוק מהושע, שאומר כי הקב"ה עתיד למלא את הדרך של עם ישראל בקוצים, ופסוק מאיכה, שלפיו הקב"ה עיוות את נתיבותיה של ירושלים.
מה בדיוק מתואר כאן? כיצד נסתמו הדברים? אפשר להסביר את הדיון בדרך ריאלית, וכיוון כזה עולה מהמהרש"א דווקא. הוא טוען כי הרומאים רצו למנוע כינוסים של חכמים לשם קידוש החודש, ולכן ביקשו למנוע מחכמים לנסוע מבבל לארץ ישראל. לפי המהרש"א, הם אלה שחסמו בפועל את הדרכים מבבל. אין זו רק מליצה פיוטית אלא גם מציאות מוחשית. מכל מקום, ההסבר המציאותי לא בא לעקור את הנבואה ממקומה; הצעד של הרומאים בפועל הוא שמימש את הנבואה. אפשר לתת הסבר הגיוני אחר, והוא שעם השנים, כיוון שהתמעטו עולי הרגל, הדרכים לא היו בשימוש ולכן התמלאו באופן טבעי בקוצים ובסבך.
כאמור, נראה שההסבר המציאותי משמש מצע להסבר עמוק יותר. גם אם הדרכים נסתמו בפועל ממש, כך שנוצרו מחסומים טבעיים ואי אפשר היה ללכת מבבל לארץ ישראל בדרכים שהיו פתוחות פעם, זה בוודאי שיקוף למצב רוחני.
לפני שנתבונן במצב הרוחני, כדאי לראות אגדה אחרת, בירושלמי:
חד בר נש הוה קאים רדי פסקת תורתי' קומוי, הוות פריא והוא פרי, פריא והוא פרי עד דאשתכח יהיב בבבל. אמרו ליה, אימת נפקת? אמר לון: יומא דין. אמרין, בהיידא אתיתא? אמר לון בדא. אמרין ליה איתא חמי לון. נפק בעי מיחמייא לון ולא חכים בהיידא דא מכלל דפליגא. אפילו תימר לית הוא פליגא מחילות היו ונגנזו. הדא הוא דכתיב: גדר דרכי בגזית נתיבותי עוה.
(ירושלמי מעשר שני ה, ב)
אגדה זו אולי אינה מוכרת מאוד, אבל ייתכן שהיא הייתה מוכרת לש"י עגנון, ובעקבותיה הוא כתב את סיפורו המפורסם "מעשה העז" על עז שבאה בדרך פלא מחוץ לארץ לארץ ישראל. במקרה הזה, פרה רצה מארץ ישראל לבבל, ובעליה רץ בעקבותיה. שואלים אותו מתי הוא יצא לדרך, והוא מספר שיצא רק היום והגיע תוך יום אחד. אך כששואלים אותו באיזו דרך הגיע מהר כל כך, הוא אינו מצליח למצוא את הדרך...
גם אגדה זו מובאת אגב קושיה גיאוגרפית. המשנה אומרת מהיכן אפשר להגיע לירושלים תוך יום אחד, כי מי שיכול להגיע תוך יום – עליו להביא את פירות המעשר השני שלו לירושלים כמו שהם, ולא לפדות אותם בכסף. הגמרא מקשה על גבולות הגזרה של המשנה, ומביאה כמה דוגמאות למקומות שנמצאים לכאורה מעבר לגבולות הללו, ובכל זאת אפשר היה להגיע משם לירושלים תוך יום. הגמרא מתרצת שלא מדובר בהכרח במחלוקת, אלא במחילות ששימשו קיצורי דרך ונגנזו.
מהאגדה בירושלמי אפשר היה להעלות מסקנה פשוטה: הדרך הלוך שונה מהדרך חזור. הדרך מארץ ישראל לבבל שונה מהדרך מבבל לארץ ישראל. קל לרדת מארץ ישראל לבבל, אבל קשה יותר לחזור ולעלות. זה אולי המסר הטמון באגדה בירושלמי, על האיש שהלך בקלות לבבל אבל לא הצליח לחזור באותה קלות. אולם הירושלמי אינו מתרץ שזהו ההבדל בין הגמרא למשנה, כנראה כדי שיוכל להסביר את שאר המקרים, שבהם אנשים ממקומות רחוקים בתוך ארץ ישראל עלו לירושלים וחזרו תוך יום. גם בגמרא אצלנו אפשר היה לתרץ שמארץ ישראל לבבל קל לרדת, אך הדרך מבבל לארץ ישראל היא שלוקחת זמן. גם שם לא זה התירוץ. לא זו סיבת הפער בין התיאור של ארץ ישראל ובבל כקרובות, ובין המציאות הנוכחית.
גם בבבלי וגם בירושלמי מתואר שינוי שארע בדרך. המסלול בין ארץ ישראל לבבל אמור להיות קצר. לא צריך להיות פער עצום של מרחק וזמן נסיעה בין מרכז הקודש ובין חוץ לארץ (או לפחות בין מרכז הקודש לבבל, שהיא המוקד הרוחני המרכזי מחוץ לארץ). המרחק הוא תוצאת הגלות.
ליתר דיוק, לא מדובר בתוצאת הגלות אלא בצורך חיוני בעקבות הגלות. במצב שבו הגלות הכרחית, צריך להיות גם מרחק בינה ובין ארץ ישראל, שלא יהיה פשוט לחזור. הריחוק הוא מכוון, כפי שעולה מהפסוקים. לפי הפסוק בהושע – הנתיב לארץ ישראל קיים אך מוסתר ומכוסה, ולפי הפסוק באיכה – הנתיב עצמו השתבש והתעקל. לפי הירושלמי הדרכים נשארו כמו שהן, אך האפשרות לקצר את הדרך נגנזה והועלמה. כך או כך, הדרך אל הקודש הפכה במכוון לקשה ומפותלת.
אגדה זו מסתיימת באקורד צורם, וגם בירושלמי הסיום מאכזב, אך במבט כללי – האגדה נושאת עמה מסר מעודד. המרחק לירושלים ידוע גם בלי האגדה, החידוש הוא שיכול להיות אחרת, ופעם אכן היה אחרת. באמת יש דרך סלולה ומהירה לירושלים, או מחילה מתחת לפני שטח שמובילה ישירות לציון. המרחק הוא זמני, תחושת הפער היא רק תעתוע. באמת כולנו קרובים למקום הקודש כל הזמן; יום יבוא וגם נרגיש זאת.
(כיוון דומה מופיע בדברי ה"פני מנחם" מגור, ומזכיר את "משל החומות" הידוע של הבעל שם טוב: "שהיה מלך אחד שעשה כמה מחיצות וחומות זה לפנים מזה ע"פ אחיזת עינים שהי' מסבבין את המלך... ואחר כמה טרחות שבאו אל המלך – ראו שאין שום חומה ומחיצה כי אם אחיזת עינים וכו'")
