סקר
איך אתה לומד דף יומי?






 

מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
 

תשלום בושת עבור פרסום ברבים בגנות בעל חנות מתחרה

הרב צבי שפיץ

ראש השנה כט ע"ב

 

שאלה:

במרכז מסחרי מסוים היו במשך שנים רבות שתי חנויות של ירקות. עקב החלפת הבעלים באחת החנויות, עברו רוב הקונים לקנות בחנות השנייה. ברשעותם, החליטו בעלי החנות הראשונה לפרסם מודעות רחוב נגד אמינותו של בעל החנות השנייה ואף הפיצו סיפורים שקריים שלא קרו מעולם. כתוצאה מכך, רבים מהלקוחות של החנות השנייה עזבו אותו, ונגרם לו נזק כספי גדול.

האם רשאי ביה"ד לחייב ממון את מפיצי המודעות עבור הבושה שגרמו לבעל החנות השנייה, וכן עבור הנזק הממוני שנגרם לו מחמתם?

תשובה:

א. מדין תורה חיוב תשלום בושת קיים רק אם המבייש עשה פעולת ביוש בגופו של המתבייש, ולא כאשר ביישו בדיבור בלבד. אולם תקנו רבותינו הגאונים, שניתן לחייב ממון גם עבור בושת בדיבור, וביה"ד ישקול בכל מקרה לגופו מהו סכום הפיצוי לפי המבייש והמתבייש.1

ב. הנזק הממוני שנגרם מחמת מודעות הרחוב, נחשב כמעשה של גרמא בנזקין. כלומר, שלא ניתן לחייבו בדיני אדם ע"י ביה"ד, ולכל היותר חייב לשלם על כך בדיני שמים, ועיין במקורות. 2

מקורות:

מבואר בגמ' ראש השנה (כט:-לב.) שרבן יוחנן בן זכאי תיקן תשע תקנות לאחר חורבן ביהמ"ק השני, לאור הנסיבות החדשות שנוצרו. והנה מעשהו של ריב"ז היווה יסוד לגדולי ישראל בכל הדורות לתקן תקנות עבור העם כשראו כשהשתנתה המציאות, לפי שיקול דעתם, ובכל תחום מהחיים היהודיים. ותקנות אלו לאחר שהתקבלו בישראל, מחייבים מכאן ואילך את כל כלל ישראל לדורותיהם, וביה"ד מצווים לכופם.

תקנת הגאונים לחייב ממון גם מי שמבייש בדברים

לאור האמור, בסוף תקופת הגאונים כלומר, לפני כאלף שנה, כשראו הגאונים שישנם אנשים שניצלו את ההלכה שמדין תורה ניתן לחייב בדמי בושת רק מי שבייש ע"י פגיעה גופנית במתבייש, ולא כאשר כינה אותו במילות גנאי או שביישו ברבים וכו' כמבואר בב"ק (צא.), ולפיכך היו אנשים שופכים את דמם של בעלי מחלוקתם ברבים בצורה פוגענית ומביישת ביותר, לכן תקנו הגאונים כהלכה מחייבת כמבואר בשו"ע וברמ"א חו"מ (סי' א, ו וסי' תכ, לח) וע"ש בסמ"ע (ס"ק מח) שגם מי שמבייש בדברים את חבירו - חייב לשלם ממון למתבייש בכפוף לשיקול ביה"ד בכל מקרה לגופו לפי המבייש והמתבייש, ובאיזה צורה ביישו, האם ביחידות או לפני כולם, והאם באופן חד פעמי או באופן קבוע וכו'. וכמבואר בשו"ת הרא"ש (כלל קא, ט) וז"ל: אמנם נהגו בכל מושבות ישראל, לעשות תקנה וסייג לדבר, ולהטיל חכה בפי בעלי הלשון ולקנוס הכל לפי העניין – וכן יעשו בית הדין בכל ענין לפי הראוי, והכל לפי המבייש והמתבייש עכ"ל.

לאור האמור בנידון השאלה דנן, ברור שאסור היה לפרסם ברבים את קלונו של בעל החנות השנייה, אפילו אם העובדות היו נכונות, וכ"ש כשאינן נכונות או נכונות חלקית בלבד. ובמעשהו גרם המבייש בושה גדולה לבעל החנות ולמשפחתו. וכן יש בכך גם איסורי תורה רבים כגון: לשון הרע, רכילות, מוציא שם רע, ארור מכה רעהו בסתר ועוד. לכן ודאי שגם בנידון דנן, מכח תקנת הגאונים - יחייב ביה"ד את מפרסמי המודעות הנ"ל בסכום כספי כפי שיקול דעתם. ואם בעלי החנות הראשונה לא ירצו לבוא להתדיין בפני ביה"ד או שלא יקיימו בשלימות מה שביה"ד יחייבו אותם, רשאי ביה"ד לפרסם ברבים, שאין להיכנס לקנות בחנות הראשונה, למרות שיש לה הכשר מהודר על מוצריה.

2. מאחר ובעל החנות השנייה נשאר עם סחורתו למרות מודעות הרחוב, אלא שכתוצאה מהמודעות לא באו קונים לקנות אצלו, נמצא שנמנע ממנו רווח, אבל בעלי החנות הראשונים - לא עשו בכוחם מעשה להזיק בפועל לפירות והירקות שבחנותו, לפיכך יש בנידון דנן לכל היותר גדר של גרמא בנזקין, שחייבים לשלם עבורו בדיני שמים אבל אין כח לביה"ד לחייבם בדיני אדם, למרות האיסורים הגדולים שבדבר. ולכאורה מדברי הרא"ש ב"מ (פ"ה סי' סט) משמע בשם הירושלמי, שבמניעת רווח יש רק תרעומת כלומר, שאין רוח חכמים נוחה ממעשיו, אבל אין כאן חיוב ממוני בדיני שמים וצ"ע. עכ"פ רשאי ביה"ד כשישקול את הסכום שמגיע לבעל החנות השנייה עבור בושתו כדי שימחל למבייש על מה שעשה לו, להוסיף את הנזק הממוני שהנ"ל גרם לו. כי מבלי שהנ"ל יפוצה על הפסדו הממוני, לא ניתן לבקש ממנו למחול לראשון על כל מה שגרם לו.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר