ערבות / רפי זברגר

ראש השנה כט ע''א

הקדמה

סופה של המשנה בעמוד א' מלמדנו מי הם הפסולים להוציא אחרים ידי חובת מצוות שופר:
חרש שוטה וקטן אין מוציאין את הרבים ידי חובתן.
• חרש שאינו שומע, אף שהוא מדבר אינו רשאי לתקוע בשופר כיוון שעיקר מצוות שופר היא שמיעת קול השופר.
• שוטה הוא אדם שאינו צלול ואינו אחראי למעשיו. הגמרא במסכת חגיגה מדגימה שוטה במספר דוגמאות: יוצא יחידי בלילה, לן בבית קברות, מקרע את כסותו והמאבד כל מה שנותנים לו.
• קטן שאינו הגיע לגיל שלש עשרה וגם לא הביא שתי שערות אינו מחויב במצוות.
זה הכלל: כל שאינו מחוייב בדבר - אינו מוציא את הרבים ידי חובתן.
שלושת פסולים אלו אינם מחויבים במצוות שופר ולכן גם אינם יכולים להוציא אחרים ידי חובת המצווה.
 

הנושא

הגמרא מצטטת ברייתא בשם אהבה בנו של רבי זירא המתייחסת לכלל שלמדנו בסיפא של המשנה:
תני אהבה בריה דרבי זירא: כל הברכות כולן, אף על פי שיצא - מוציא, חוץ מברכת הלחם וברכת היין, שאם לא יצא - מוציא, ואם יצא - אינו מוציא.
למרות שאדם ברך ברכת המצוות, או שמע את הברכה מאדם אחר (והוא מחויב במצווה) הרי הוא יכול לשוב ולברך כדי להוציא אחרים ידי חובתן. רש''י בפירושו התמציתי מסביר זאת באופן נפלא:
שהרי כל ישראל ערבין זה בזה למצות.
אם יש יהודי אשר טרם יצא ידי חובת המצווה, הרי שמדין ערבות כל ישראל, גם היהודי שכבר יצא ידי חובה כאילו עדיין לא יצא ולכן הוא יכול לחזור ולברך ולהוציא אחרים ידי חובתם.
ערבות הוא רק על חובה המוטלת על כל יהודי ויהודי, אך בפעולות רשות אין ערבות כפירוש רש''י:
ושאר ברכת פירות וריחני, שאינן חובה אלא שאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה, ובזו - אין כאן ערבות, שאינו חובה על האדם; לא ליתהני ולא ליבריך.
אין חובה על אדם לאכול פירות או להריח ריח, אלא כשהוא אוכל או מריח הוא חייב לברך, שכן אסור ליהנות מכל דבר בעולם בלא לברך לפני כן. מכיוון שיכול האדם ''שלא לאכול וממילא גם לא לברך'' אין ערבות לברכות אלו, ולכן אדם אשר כבר יצא בברכת הנהנין אינו יכול לשוב ולברך כדי להוציא אדם אחר ידי חובתו.
 

מהו המסר

פירושו הנפלא של רש''י מלמדנו מהי ערבות. יהודי שכבר בירך על המצווה וחברו טרם בירך צריך להרגיש כאילו הוא עדיין לא בירך. איזו תחושה נפלאה זו של אחדות בין כל יהודי ויהודי.
התורה בעצמה מלמדת אותנו פרק בהלכות ערבות בעם ישראל, כאשר שנים וחצי השבטים מתחייבים לסייע לאחיהם בעבר הירדן המערבי בכל מלחמותיהם, ורק בסיומם לחזור למשפחתם ולנחלתם בעבר הירדן המזרחי.
תחושות של ערבות הדדית בעם ישראל מקרינות ומשפיעות גם על הערבות בתוככי המשפחה. כל אחד ''מרגיש'' את בן משפחתו האהוב, אם קר לו – קר גם לנו, אם הוא מצטער על משהו – גם אנחנו מרגישים את הצער, אם הוא שמח – אנחנו בשמחה עמו וכן הלאה על זה הדרך.
ערבות וקשר פנימי עמוק וחזק מייצר גם ביטחון ושלווה הפנימית של כל אחד ואחד מבני המשפחה, כי בכל זמן ובכל עת יהיה לו שותף שיחוש אותו בכל נימי נפשו, ויתמוך בו בכל מאודו.
 
 
ולע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]