מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
 

נזקים מהתזת המים בימות הגשמים, ממכוניות שחולפות בכביש

הרב צבי שפיץ

תענית ח ע"ב

שאלה:

כתוב בגמ' תענית (ח:) אמר רבה בר שילא, קשה יום הגשמים כיום הדין. ואמר אמימר, שלולא שהגשמים נצרכים לבריות, היה מבקש בתפילתו שלא ירד גשם. והטעם לכך– כי בגלל הגשמים החזקים, אנשים נמנעים מלצאת מביתם ולעשות את צרכיהם, וכן הרחובות מלאים מים ובוץ שמקשים את ההליכה בהם, וגורמים לבגדיהם שיתלכלכו. אבל מאחר ועדיין מרובה התועלת שיש לבני אדם מהגשם מאשר הנזק, לכן אדרבה אנו מבקשים מהקב"ה שייתן לנו גשמים בשפע רב.

לאור האמור יש לדון במציאות השכיחה, כאשר ישנם גשמים עזים שגורמים לשלוליות מים וחול גדולות בכבישים, ובפרט בצד הסמוך למדרכה, כשמצד אחד ישנם הולכי רגל על המדרכה שצריכים גם בימים אלו ללכת לצרכיהם או שממתינים בתחנות האוטובוסים, ומצד שני, גם בעלי המכוניות זקוקים לנסוע בכבישים לצרכיהם, ובמקרים רבים במהלך נסיעתם בכביש נתזים זרמי מים חזקים לעבר הולכי הרגל ובגדיהם מתלכלכים. ובמקרים רבים כגון שלבשו בגדי שבת וכיו"ב צריכים לנקותם בניקוי יבש שכרוך בתשלום.

אם הניזק מכיר את בעל המכונית שגרם לו לנזק, האם יכול לחייבו בתשלום עבור נקיון הבגד?

תשובה:

אם המים הותזו מכיוון שנהג במהירות יותר מהמותר או שיכל בנקל להאט את מהירותו, או לעבור לנתיב השמאלי שרחוק מהמדרכה מבלי להסתכן, שבאופנים אלו לא היו מותזים מים מחמתו לעבר הולכי הרגל, ולמרות זאת לא עשה כך – חייב הנהג על הנזקים שנגרמו מהמים שהותזו ממכוניתו לעבר הולכי הרגל.

אולם אם נסע במהירות המותרת שם, ועקב תנאי הכביש והמכוניות שנסעו אחריו לא יכל להאט או לפנות לנתיב השמאלי, במקרים כאלו – פטור הנהג מתשלום עבור נזקי מי הגשמים שהותזו מחמתו.

מקורות:

מבואר בתוס' ב"ק (ו.) בד"ה לאתויי בור המתגלגל וכו', שאדם שהלך ברה"ר ובעט בחוזקה באבן או בכל תקלה אחרת שהונחה שם, והאבן פגעה בדבר מסוים והזיקתו – חייב הבועט בנזקי האבן, אע"פ שלא ראה את התקלה ולא התכוון להזיק. מאחר וכדי שהאבן תזיק מחמת הבעיטה, צריך להפעיל כח רב, ואין דרכו של אדם שהולך כדרכו ברה"ר להפעיל כח כה רב מבלי להתבונן במעשיו. ולכן אין לפטור אותו בגלל שלא התכוון להזיק. וכדברי התוס' הנ"ל, סוברים רוב רבותינו הראשונים והפוסקים, למעט שיטת רש"י שם.

אמנם לעומת זאת מכונית, גם בנסיעה סבירה דרכה להעיף אבן או להתיז מים שנמצאים בכביש, בעוצמה שיכולה לפגוע בהולכי הרגל ולהזיקם, ולכן אין הנזק נחשב מעשה משונה מצד הנהג גם לשיטת התוס'. אלא שיש לדון, מכיוון שגם בימות הגשמים ישנה זכות שווה להולכי הרגל להיות במדרכה, כמו לנהגים לנהוג בכביש, ומאחר ובעלי המכוניות הם המזיקים להולכי הדרכים ולא הפוך, האם זוהי סיבה מספקת לחייבם בתשלומי הנזק?

החילוק בין ההיתר להוצאת המים מחנותו לרה"ר, להתזת מי גשמים

והנה מבואר בגמ' ב"ק (ו., ל.) שחז"ל התירו לאדם בימי הגשמים לגרוף את הלכלוך שבחנותו לרה"ר, כי ממילא רה"ר מלוכלך בבוץ. אולם, אם אדם ניזוק מכך – הוא חייבים לשלם. ולכאורה לפי"ז נאמר גם בנידון דנן, שבעלי המכוניות יצטרכו לשלם על נזקם למרות ההיתר שיש להם לנסוע בכביש בימות הגשמים.

אלא שהנידונים חלוקים במהותם. מאחר ובעלי החנויות יכולים להסתדר גם בלי להוציא את הלכלוך שבחנותם לרה"ר, דהרי בימי החמה נאסר להם לעשות כך. ועל כרחך שהם יכולים לאסוף את הלכלוך שבשטח חנותם מבלי להוציאו לרה"ר, למרות הקושי המסוים שיש בכך. ורק בימי הגשמים כיוון שהרחוב ממילא מלוכלך, לכן הקילו עליהם חז"ל ואפשרו להם להוציא את מימיהם לרה"ר. אולם למרות ההיתר אמרו חז"ל, שאם המים יזיקו להולכי רה"ר, נמצא שמוציאי המים חפרו בור והביאו תקלה לרה"ר, ולפיכך אם יינזקו הולכי רה"ר במים אלו – יתחייבו לשלם להם על נזקם.

משא"כ לגבי התזת המים ע"י המכוניות בימי הגשם, הרי אין אפשרות כאשר יורד גשם חזק ועוצמתי שגורם לשלוליות בכביש, שהמכוניות וכ"ש האוטובוסים לא יתיזו מים לעבר המדרכה, למרות שנוסעים במהירות המקובלת לימי הגשם. נמצא שכדי שהולכי הרגל לא יינזקו, נצטרך לאסור על המכוניות לנסוע בכביש. ומאחר ודבר זה אינו מציאותי, ובפרט שגם הולכי הרגל צריכים לנסוע בכלי הרכב שייקחו אותם למחוז חפצם, לפיכך במקרים שהמזיקים הינם אנוסים על היזקם, ואין להם אפשרות למנוע את הנזק, לכאורה צריך להיות – שעל הניזק לשמור עצמו שלא יינזק. ונביא בס"ד שתי ראיות לדין הזה, אע"פ שיש קצת מקום לחלק בין הנידונים, אולם מחז"ל למדנו להקל על המזיק במקרים דומים, וכדלהלן.

ראיה ראשונה לפטור את בעלי המכוניות על נזקי התזת מי גשמים

ראיה ראשונה, מבואר בגמ' ב"ק (לב.) לגבי מי שרץ ברה"ר בערב שבת בין השמשות כדי להספיק להכין את צרכי השבת , ומחמת ריצתו המהירה לא יכול להישמר, ולכן פגע במרוצתו בהולך רגל שהלך כדרכו והזיק לו, שפטור הרץ מלשלם לו את נזקו למרות שהוא המזיק. כלומר, חז"ל תקנו, שמכיוון שבזמן שהזיק אין למזיק אפשרות להימנע מחילול שבת אלא א"כ ירוץ, לפיכך על הניזק להישמר שלא יזיקו אותו, ואע"פ שהוא לא אשם באונסו של המזיק. ואע"פ שלגבי נר חנוכה אמרו חז"ל בב"ק (סב.) שאם אדם ניזוק מהאש של חנוכייה שהונחה ברה"ר, חייב בעל החנוכייה לשלם לו עבור נזקו, למרות שישנה מצוה להניח את החנוכייה ברה"ר. אולם שם הטעם לחייב הוא – מכיוון שהמזיק בעל החנוכייה יכל לשבת ליד החנוכייה ולהזהיר את הולכי רה"ר מהאש. משא"כ לגבי רץ בע"ש ברה"ר, מכיוון שלא יכל להזהיר את הניזק שישמר מריצתו המהירה, וזה דבר ששייך ויכול לקרות לכל האנשים בערב שבת, לכן פטרו חז"ל את המזיק, ואמרו לניזק שישמר שלא יינזק.

ראיה שניה לפטור את בעלי המכוניות על נזקי התזת מי הגשמים

ראיה שניה לכאורה ניתן להביא מדברי הנתיבות בביאורים (סי' קנה ס"ק יח) שהקשה, למה רבי יוסי שהלכה כמותו, פטר בהלכות שכנים מי שמגדל בחצירו דבורים בכוורת, והם עפים מרשותו ומזיקים לשכנו שיש לו שיחי חרדל או עצים אחרים ומזיקים לו אותם. במה שונים הדבורים משוורים או מתרנגולים שנמצאים ברשות אדם, שמבואר במשנה הראשונה בב"ק (ב.) שחייב בעליהם לשומרם שלא יזיקו, ואם הזיקו מחמת שלא שמרם – חייב לשלם על נזקם?

ותירץ שם הנתיבות, מאחר ויש זכות שווה לכל השכנים לעשות ברשותם דברים שמקובלים לעשות, ולכן בזמנם היה מותר לאדם לעשות ברשותו כוורת. ומאחר ולא ניתן בפועל לשמור על הדבורים שלא יעופו, שלא כמו שניתן לשמור על השוורים והתרנגולים שיישארו בחצירו, לפיכך אם נחייב את בעל הדבורים לשלם על נזקי הדבורים למרות שאינו יכול לשמור עליהם, לא יוכלו אנשים לעשות יותר כוורת בחצרם, וחז"ל לא אסרו על האנשים לעשות ברשותם כל שימוש שמקובל לעשותו. לפיכך אמר רבי יוסי שאדרבה, על הניזק לשמור על ממונו שלא יינזק, כי המזיק לא מסוגל לשמור עליו.

לאור האמור הוא הדין בנידון דנן, ואע"פ ששם מדובר בממון שמזיק, ובנידון דנן זה אדם שמזיק בכוחו, שוודאי שזה מעשה חמור יותר, אולם יסוד ההיתר בשני המקרים הינו דומה, כלומר, מכיוון שגם בנידון דנן אין אפשרות למזיקים שהם בעלי המכוניות לנהוג בימי הגשמים הסוערים ולא להזיק, וכמו כן אין אפשרות מעשית למנוע מבעלי המכוניות והאוטובוסים שלא לנסוע בימים אלו בכביש, דהרי כל התושבים זקוקים לכך כולל הולכי הרגל ברה"ר, לפיכך גם בנידון דנן יישאר דינו של רבי יוסי שעל הניזק לשמור על עצמו שלא יינזק, וכפי הסברו של הנתיבות.

אמנם ודאי שלמרות ההיתר האמור לעיל, באותם האופנים שיכל בעל המכונית שהזיק למנוע את התזת המים, כמו בדוגמאות שהובאו בתחילת התשובה, הוא חייב לשלם על הנזק שגרם מדין אדם המזיק.