מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
מעלתה המיוחדת של הפרשת מעשר כספים
הרב צבי שפיץ
תענית ט ע"א
דרש רבי יוחנן במסכת תענית (ט.) את הפסוק בדברים (יד, כב) "עשר תעשר" שהתורה מלמדת אותנו, שאם אדם יפריש מעשר מרווחיו – הוא יתעשר. והגמ' מוסיפה בשם רבי הושעיא, אע"פ שבכל הדברים אסור לנסות את הקב"ה אם יתן שכר גם בעולם הזה למקיימי המצוות ולומדי התורה, אולם לגבי נותני מעשר ישנה הבטחה מיוחדת, שהמפריש מעשר כראוי – יתוגמל עוד בעולם הזה, ומותר לנסות את ה' בדבר הזה.
נוהגים להורות שחיוב מעשר כספים הינו מחמת מנהג
והנה מהתוס' שם בד"ה עשר תעשר משמע, שחיוב המעשר חל לא רק על גידולי השדה, אלא החיוב קיים על כל רווח ממוני שיש לאדם משכר עבודתו או ממה שירש או מצא וכיוצא בכך. אלא שנחלקו הפוסקים, האם החיוב הינו מהתורה או מדרבנן או שזה מנהג טוב וקדום שהחל עוד אצל אבותינו: אברהם, יצחק ויעקב, ושראוי גם לנו לנהוג במנהג זה. והנה כמו השיטה שהחיוב הינו מחמת מנהג, נקטו רוב רבותינו הראשונים והפוסקים, וכך גם מורים הלכה למעשה בזמן הזה.
המעלה המיוחדת שיש במצוות מעשר כספים על פני מצוות צדקה רגילה
כתב בספר אהבת חסד (ח"ב, פ"כ סי' ו') שבנתינת המעשר באופן מדויק לצדקה – יש מעלה גדולה יותר מאשר בנתינת צדקה רגילה. מאחר ובנתינת צדקה – מקיים הנותן את מצוות הצדקה החשובה, אבל אין לנותן ע"י כך שותפות בעסקיו עם הקב"ה. משא"כ הנותן מעשר כספים כראוי, נחשב הדבר שמשתתף בעסקיו עם הקב"ה, ונותן לו חלק מרווחיו כשותף, ע"כ. והנה אע"פ שבאהבת חסד לא מביא ראיה לדבריו, אולם כנראה שהמקור לדבריו הוא מהמדרש שהתוס' בתענית שם מביא, שמי שנותן מעשר – הוא הבעל הבית על רכושו, והקב"ה כביכול הוא הכהן שמקבל ממנו את החלק מרווחיו בשותפות שקיימת כעת ביניהם, וזהו – המעשר. אלא שהקב"ה אומר למפריש, שאם יתן את המעשר לעניים וכ"ש לעמלי התורה העניים – נחשב הדבר כאילו נתן לקב"ה בעצמו. לעומת זאת בנתינת צדקה רגילה לעניים מבלי לתת אותה עם חשבון מדויק של עשירית או חומש, אז למרות שיש בכך קיום המצוות של "נתן תתן", ו"פתוח תפתח את ידך", אבל אין המפריש מכניס את הקב"ה כשותף בעסקיו וברווחיו.
שני הטעמים להבטחת העושר למפרישי מעשר כספים
לפי"ז מובן יותר למה דווקא ע"י נתינת מעשר כספים ישנה ההבטחה לעושר. מאחר שהקב"ה ג"כ שותף בעסקי המפריש, א"כ כמו שכל שותף משתדל להגדיל את רווחי העסק שלו, כך גם הקב"ה מבטיח למי שמפריש מעשר שהוא ישביח את העסק המשותף שלהם, כדי שהחלק של הקב"ה ברווחי העסק שהינו עשירית או חומש יגדל יותר.
טעם נוסף להבטחת העושר דווקא בהפרשת מעשר כספים מובא בשו"ת הרדב"ז (ח"ג, סי' תמא) שהוא – משום תקנת העניים, כדי שאנשים ירצו לעזור להם בסכומי כסף נאים, שבעזרתם יוכלו להחיות את נפשותיהם ואת משפחתם. ולכן הקב"ה הבטיח למקיימי מצוה זו כראוי, שיתן להם עושר ע"כ.
נמצא שלפי שני הטעמים שהוזכרו, הבטחת העושר הינה כאשר נותנים את כספי המעשר לעניים ובפרט לת"ח עמלי התורה העניים, שבאופן הזה נחשב הדבר כאילו נתנו לקב"ה ישירות את חלקו מהרווח, וכמו שנאמר בפסוק על הקב"ה "כי יעמוד לימין אביון", ולמענם התחייב בהבטחה זו. אבל אם עושים מכספי המעשר מצוות אחרות, למרות חשיבותן הרבה, וישנם מקרים שחשיבותן אינה פחותה מנתינת הצדקה לעניים, ואולי עוד יותר מכך, וממילא ודאי שהנותן עבורן יקבל שכר רב יותר בעולם הבא, אבל הבטחת העושר לא נאמרה במקרים אלו. ואע"פ שהקב"ה יכול, וישנם גם מקרים שאכן הוא תיגמל בעושר רב על כך גם בעוה"ז, אולם הוא לא התחייב על כך בלשון "ובחנוני נא בזאת" כמו שאמר למפרישי מעשר כספים.
והנה מובא בשיטה מקובצת בכתובות בשם הרב מעילי, ונפסק גם באהבת חסד (ח"ב, פי"ט ג,) שמי שמפריש חומש יכול לתת גם לכתחילה מהעשירית השניה עבור מצוות המוטלות על הציבור [ובאופן הזה עכ"פ המעשר של עשירית מהרווח ודאי שנתן רק לעניים]. אמנם בשו"ת חת"ס יו"ד (סי' רלא) מבואר, שיכול להתנות מראש לפני שמקבל עליו לנהוג בהפרשת מעשר כספים או עכ"פ שבתחילת אותה שנה יתנה, שיוכל לעשות עם כספי המעשר שלו – ואפילו אם מפריש עשירית בלבד, גם מצוות המוטלות על הציבור, ובאופן הזה רשאי גם לכתחילה לעשות עם כספי המעשר מצוות אלו, ויקיים בכך את מצוות מעשר כספים, שכאמור לעיל, לדעת רובם של הפוסקים חיובו נובע מחמת מנהג, ולכן מועילה לגביו ההתניה מראש. אולם עדיין צ"ע האם הבטחת העושר תהיה גם באופן הזה, מאחר וחלק מכספי המעשר לא הגיעו לעניים, ויתכן שההבטחת העושר קיימת רק לצורך תקנת העניים וכדברי הרב"ז בשו"ת, וצ"ע.
החיוב להפריש מעשר כספים בכפוף לפרטי ההלכות שלה
והנה בגדרי מצוות מעשר כספים, ישנם הלכות רבות, ונכתבו על כך בעשרות השנים האחרונות ספרים רבים וטובים, ולכן לא ניתן לתמצת במאמר קצר את ההלכות הרבות שבמצווה זו. וישנם אנשים רבים, שאכן נותנים מעשר מרווחיהם, אבל מאחר ואינם נוהגים כראוי בפרטי המצווה, לכן אע"פ שודאי קיימו את מצוות הצדקה החשובה, אולם לא קיימו את מצוות מעשר הכספים, שלמרות שהיא חלק ממצוות הצדקה, אולם היא קובעת חשיבות לעצמה, ויש בה מעלות ומחויבויות שאין במצוות הצדקה הרגילה. וממילא גם השכר שנאמר למקימיה, אינם חלים על מי שלא מקיימה כראוי עם כל פרטי ההלכות שלה, ולכן מהראוי למקימיה לברר היטב את הלכותיה.
העונש לנותני צדקה או מעשר מכסף שאינו כשר
מהראוי להביא את דברי החיד"א בפירושו על ספר חסידים (סי' שצה), ודברים דומים כתב גם בספר שפת תמים [לחפץ חיים] בפרק ד', שגם בנתינת צדקה וכ"ש בנתינת מעשר שבו אדם שותף בעסקיו עם הקב"ה, הכסף שאותו נותן לצדקה חייב שיהיה כסף כשר לחלוטין, ושלא יהיה בו שום חשש של גניבה, מרמה או שהתקבל מחמת ריבית. וכמו כן אם הכסף הזה הגיע אליו משותפו לעסקים ויש לשותפו כספים שיש בהם חשש גניבה, ריבית או איסור אחר, והתערבו כעת כספי השותף עם הכסף הכשר שלו, נמצא שהכסף שנותן לצדקה אינו כשר לחלוטין. ובמקרה זה לא רק שלא יקבל שכר על הצדקות שנותן, אלא עוד ייענש על כך באיבוד כל ממונו כולל הקרן. מאחר שדווקא הכסף שנתן לצדקה – הוא זה שיקטרג עליו בשמים, כדי שיענישו את המשתמש עמו לצדקה. מאחר וזוהי מצווה שבאה בעבירה, ואין הכסף הנ"ל רוצה שיעשו עמו מצוות כאלו, וע"ש כי קצרתי.
