סקר
איך אתה לומד דף יומי?






 

רעב ומגפה – על מה מתפללים?

מגבלות על היכולת להתפלל

תענית ח ע"ב / חיים אקשטיין


בימי רבי שמואל בר נחמני הוה כפנא ומותנא, אמרי: היכי נעביד? ניבעי רחמי אתרתי - לא אפשר. אלא: ליבעי רחמי אמותנא, וכפנא ניסבול. אמר להו רבי שמואל בר נחמני: ניבעי רחמי אכפנא, דכי יהיב רחמנא שובעא - לחיי הוא דיהיב, דכתיב פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון. ומנלן דלא מצלינן אתרתי - דכתיב ונצומה ונבקשה מאלהינו על זאת, מכלל דאיכא אחריתי. במערבא אמרי משמיה דרבי חגי מהכא: ורחמין למבעא מן קדם אלה שמיא על רזא דנה - מכלל דאיכא אחריתי. בימי רבי זירא גזור שמדא, וגזור דלא למיתב בתעניתא. אמר להו רבי זירא: נקבליה עילוון, ולכי בטיל שמדא - ליתביה. אמרי ליה: מנא לך הא? אמר להו: דכתיב ויאמר אלי אל תירא דניאל כי מן היום הראשון אשר נתת את לבך להבין ולהתענות לפני אלהיך נשמעו דבריך.

שתי אגדתות סמוכות מתמודדות עם מצב קשה ביותר. בדרך כלל במצבים קשים ההנחיה של חז"ל היא להתפלל, אלא שבשניקרים אלה – אפילו התפילה מוגבלת.

בתקופתו של רבי שמואל בר נחמני הייתה התמודדות עם צרה כפולה: גם רעב וגם מגפה קטלנית. הנחת היסוד הייתה שאי אפשר להתפלל על שתי צרות, ולכן צריך לבחור באחת מהן – ועם השנייה להתמודד ללא תפילה. הנטייה הפשוטה של האנשים הייתה להתפלל על המגפה, ולהשלים בלית ברירה עם הרעב; רבי שמואל בר נחמני הורה להתפלל על הרעב דווקא, וכך גם בעיית המגפה תיפתר.

הפיתרון הראשון כואב אך מובן – עדיף לחיות ולסבול מרעב מלמות. ובמילים אחרות: ההתמודדות עם המגפה צריכה לעמוד בראש סדר העדיפויות, מפני שכל בעיה אחרת נוגעת לתחום מסוים בחיים, והמגפה מאיימת על החיים עצמם. קודם כל עלינו להציל את עצמנו ממוות, ועם הבעיות בחיים נאלץ להסתדר בדרך כלשהי. כיוון שערך החיים ברור ומוסכם, באופן כללי ובייחוד בתורה, מפתיע שרבי שמואל בר נחמני מורה להתפלל על הרעב דווקא. אלא שלפי ההסבר שלו, ניכר שאין הוא חולק על החשיבות של ערך החיים. לו השאלה הייתה במה צריכה הממשלה להתמקד, ולאן להפנות את מירב המשאבים של המדינה, ייתכן שגם רבי שמואל בר נחמני היה מסכים שהמאמץ הריאלי צריך להתמקד בבלימת המגפה. אך לתפילה יש חוקים אחרים.

ההיגיון שמאחורי הטענה "נבחר באפשרות א, ונחיה עם אפשרות ב" שייך למערכת השיקולים האנושית-ריאלית, שבה לפעמים צריך להכיל בעיה אחת כדי לפתור בעיה אחרת. אבל כשמדובר בתפילה, צריך להמריא מעל השיקולים האנושיים, ולחשוב בראש של תפילה. לפי רבות מהגישות סביב התפילה, הן בחז"ל והן אצל הוגי הדעות בדורות שאחריהם, התפילה לא באה לפתור מצוקה. להפך, המצוקה באה לעורר לתפילה. אם כל המטרה היא פתרון בעיה – אכן צריך לבחור אילו משתי הבעיות פותרים; אבל אם הצורך בתפילה בא לעורר אותנו לפנות אל ה', בא לפתוח מחדש את ערוץ הקשר בינינו ובין אלוקינו, הרי שעלינו לחשוב מהו רצון ה'. זו כבר מערכת מושגים אחרת, שבה אפשר לומר שרצון ה' להיטיב לנו – ובהטבה זו כלול עצם החיים.

אם כנים הדברים, נראה כי תפילה על מגפה אינה אמורה לבוא מעמדה של חרדה קיומית. החרדה אולי מעוררת אותנו לתפילה, אבל כשאנו ניגשים לתפילה – אנו אמורים לנסות להבין מה רצון ה', מה הוא רוצה שנבקש ממנו. תפילה כזו אינה מנתקת אותנו מהמציאות ומהצרכים הקיומיים, אלא מעבירה אותנו לפרספקטיבה אחרת כלפי המציאות, שממנה אפשר לגשת אל המצוקה במבט שקול ועמוק יותר.

באגדה השנייה המגבלה על התפילה קשה יותר. לא מדובר בבחירה על מה להתפלל, אלא בגזרה שאין להתפלל כלל. לפי גזרת המלכות, בתקופת רבי זירא, אסור היה להתענות. רבי זירא לא נרתע, וקבע שיש לקבל את התענית – ולממש את הקבלה לכשיתאפשר. הוא הביא תימוכין לדבריו מספר דניאל, שם מתגלה כי תפילתו של דניאל נענתה ברגע שקיבל על עצמו להתענות, עוד לפני שהתענה בפועל.

גם באגדה זו רואים אנו את ערכה של הגישה לתפילה, שבמידה מסוימת גבוה יותר מערך התפילה עצמה. האויבים חשבו שהתענית עצמה היא המשפיעה הבלעדית, ולכן ניסו לבטל אותה; אך התברר שלא רק התענית חשובה, אלא גם העמדה הנפשית שמאחוריה, וזו יכולה לבוא לידי ביטוי גם בעצם הנכונות להתענות.

יש מצבים שבהם אפשרות התפילה מוגבלת, לא בהכרח בגלל גזרת מלכות אלא למשל מטעמי פיקוח נפש. קורה שמסוכן להתפלל. מצב כזה יכול לייאש, כביכול אין רצון ה' שנתפלל לפניו. אולם אם העיקר בתפילה הוא העמדה הנפשית, ההכנעה, הנכונות לפנות אל ה' בזעקה מתוך הכרה שאיננו יכולים בלעדיו – את זה אי אפשר לקחת מאיתנו בשום מצב. מהבחינה הזו, אפשרות התפילה קיימת בכל מקום ובכל מצב, וביכולתה להיענות ולקרב את הישועה. 

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר