המלאך שמאחורי הקיר הרעוע
על זהירות מגורמי סכנה
תענית כא ע"א / חיים אקשטיין
אילפא ורבי יוחנן הוו גרסי באורייתא, דחיקא להו מילתא טובא, אמרי: ניקום וניזיל וניעבד עיסקא, ונקיים בנפשין אפס כי לא יהיה בך אביון. אזלו אותבי תותי גודא רעיעא. הוו קא כרכי ריפתא. אתו תרי מלאכי השרת, שמעיה רבי יוחנן דאמר חד לחבריה: נישדי עלייהו האי גודא ונקטלינהו, שמניחין חיי עולם הבא ועוסקין בחיי שעה! אמר ליה אידך: שבקינהו, דאיכא בהו חד דקיימא ליה שעתא. רבי יוחנן שמע, אילפא לא שמע. אמר ליה רבי יוחנן לאילפא: שמע מר מידי? - אמר ליה: לא. אמר: מדשמעי אנא ואילפא לא שמע. שמע מינה לדידי קיימא לי שעתא. אמר ליה רבי יוחנן: איהדר ואוקי בנפשאי כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. רבי יוחנן הדר, אלפא לא הדר. עד דאתא אילפא - מליך רבי יוחנן. אמרו לו: אי אתיב מר וגריס לא הוה מליך מר...
בין הפורענויות שהגמרא עוסקת בהן נמצאת סכנת הנפילה. קירות מתמוטטים אולי היו שכיחים יותר בעולם הבנייה של פעם, אבל גם היום מתרחשות תאונות כאלו, לא עלינו. מכל מקום, מהיחס לסכנות מהסוג הזה, אולי אפשר ללמוד גם על היחס הכללי לגורמים מסכני חיים.
בלי להיכנס לכל פרטיהן של אגדות אלו, אפשר לזהות כמה נקודות מרכזיות, שדרכן עובר עמוד השדרה של הסוגיה.
הנקודה הבסיסית ביותר היא חובת הזהירות. חכמים לקחו ברצינות את הסכנה, ולא הסתפקו באמירות כלליות כמו "יהיה בסדר". רב ושמואל, כדי לא לעבור במקום שיש בו סכנת נפילה, טרחו והאריכו את הדרך שלהם באופן קבוע. אדם אחר אולי היה נוהג כך שנה או שנתיים, ואז מגיע למסקנה שאין סיבה לדאוג – אם הקיר לא נפל עד עכשיו, הוא גם לא ייפול. רב ושמואל לא אמרו זאת, והקפידו על הזהירות במשך שלוש עשרה שנים. רב הונא, שהיה גם בעל יכולת ביצוע (כנראה עקב קשריו עם השלטון), הוסיף על זאת וטרח לתקן כל קיר שנטה ליפול. הוא היה דואג להרוס את הקיר ולבנות אחר במקומו, לפעמים מכספו האישי.
נקודה אחרת, אולי מנוגדת לנקודה זו, היא הסתמכות על זכותו של צדיק בתור הגנה מנפילות. רב שינה ממנהגו הקבוע כשהיה עמו רב אדא בר אהבה, והלך ליד החומה המסוכנת בהסתמך על זכותו של רב אדא. באופן דומה נהג גם רב הונא, אותו רב הונא שדאג להריסתו של כל קיר מסוכן ולבנייתו מחדש. על אף הזהירות המופלגת והאחריות העצומה, חכמים האמינו שיש גם כוחות שנמצאים מעל לסכנת הנפילה הריאלית.
הנקודה השלישית יכולה אולי ליישב בין שתי הנקודות הללו, בין הזהירות ובין ההישענות על זכותו של צדיק. בסיפור על אילפא ורבי יוחנן, רבי יוחנן שומע מלאכים ששוקלים להפיל את הקיר על שניהם, ולבסוף מחליטים שלא לעשות זאת – בגלל הצלחתו הפוטנציאלית של רבי יוחנן. מיהם המלאכים העומדים מאחורי הקיר? ייתכן שהם הופיעו במיוחד באותו מקרה, או שהם אורבים לכל תלמיד חכם שמחליט לפרוש מלימודו. אך ייתכן גם שהמלאכים הללו עומדים מאחורי כל קיר רעוע. כשם שלכל עשב יש מלאך שאומר לו גדל, לכל קיר רעוע יש מלאך שאומר לו פול. גורמי הסכנה הם המקומות במציאות שבהם יכולה ההשגחה להתערב בקלות, ללא צורך בשינוי של סדרי בראשית. אדם שיש סיבה רוחנית לפגוע בו – סביר שלא תרד אש מהשמים ותאכל אותו באמצע היום, אבל אם הוא יכניס את עצמו למצב מסוכן – אפשר יהיה חלילה לפגוע בו בדרך הטבע.
אם אכן יש כוחות רוחניים שמלווים כל גורם סכנה, אולי זה ההסבר לשתי הנקודות שמובאות לפני כן. המשמעות הרוחנית של הסכנה מעצימה את הצורך בזהירות, כדי לא להיות נתון בשליטתם של אותם כוחות. גם אם יש הנחה סמויה בלב שהכל בסדר ולא יקרה כלום, אם האדם אינו ראוי – יכול להיות שהוא ייפגע. מנגד, יש יחידי סגולה שדווקא מסיבה זו יכולים להיות חסינים במצבים כאלה, מפני שהכוחות הרוחניים לא יפגעו בהם אלא יגנו עליהם.
ההישענות על כוחם של צדיקים מתאימה כמובן ליחידי סגולה. זכותם של רב, שמואל ורב הונא עצמם לא הספיקה, כנראה, להגן מפני הסכנה, ובוודאי כיום לא יעלה על הדעת לסמוך על זכויותינו שלנו. אבל הרף הגבוה של הזהירות והאחריות עומד בעינו. האמונה במשמעות העמוקה של כל מאורע במציאות, ובהשגחה המנהלת אותה, אינה פוטרת מאחריות – אלא להפך, מעצימה את החובה להישמר.
