על מה כועס התלמיד חכם?
הרב דב קדרון
תענית ד ע"א
בגמרא אומר רבא שמי שרואה תלמיד חכם שכועס צריך לדונו לכף זכות, כי התורה שלמד היא כמו אש, שנאמר (ירמיהו כג, כט): "הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה'", והיא זו שגורמת לו לרתוח, כי מתוך רוחב לבו הוא שם לב לדברים יותר משאר בני אדם. עם זאת נאמר שגם תלמיד חכם צריך להרגיל את עצמו להיות בנחת, כמו שאמר שלמה המלך ע"ה (קהלת יא, י): "וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ".
בלקט ביאורי אגדות מובאים דבריו של בעל מאור ושמש (פר' ויחי מט,ו) שיש שני סוגים ושתי דרגות של תלמידי חכמים:
א. יש הזוכים ליראה אמיתית ועובדים את בוראם באמת ובתמים, ולכן מוצאים בעצמם חסרונות, ועבירות קלות שעוברים נחשבות בעיניהם כעובי הקורה, ותמיד הם מתרעמים על עצמם, ונחשבים קטנים ושפלים בעיניהם. תכונה זו גורמת לכך שכאשר אנשים באים לדבר עם אדם כזה הוא נראה כמי שכועס, אך באמת הוא כועס על עצמו, על שלא עסק בתורה כראוי, ועל זה אמר ר' נפתלי מרופשיץ, רומזת הגמרא: תלמיד חכם שכועס התורה (שלא עסק בה כראוי לפי דעתו) היא שגורמת לו לכעוס. צדיק כזה אינו יכול להיות מעורב בדעת עם הבריות, כי תמיד הוא בכעס על עצמו על שלא עשה דבר מסוים בשלמות.
ב. דרגה גבוהה יותר היא של תלמיד חכם שמצליח להיות תמיד בשמחה, למרות שלפי דעתו הוא מקצר בעבודת ה' בכמה עניינים והוא מצטער על כך, אך הוא יודע שגם הדיבור עם בני אדם הוא חלק מעבודת ה', שהיא צריכה להיות לא רק באופן אחד אלא בכל האופנים שבעולם, כמו שנאמר (משלי ג, ו): "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ".
