מכיר את מקומו / רפי זברגר

תענית י ע''א-ע''ב

הקדמה

למדנו עד כה מאמתי ועד מתי מזכירים ושואלים על הגשמים. המשנה השניה בדף מלמדת כיצד נוהגים כאשר הגשם ממאן להגיע:
הגיע שבעה עשר במרחשון ולא ירדו גשמים - התחילו היחידים מתענין שלש תעניות, אוכלין ושותין משחשיכה, ומותרין במלאכה, וברחיצה, ובסיכה, ובנעילת הסנדל, ובתשמיש המטה.
בשבעה עשר במרחשון היא הרביעה השלישית לדעת רבי מאיר, הזמן בו היחידים מתחילים להתענות שלש תעניות, שני-חמישי-שני כפי שלמדנו לעיל (ו.) . תעניות אלו מוגדרות ''תעניות קלות'' שבהם אין לאכול ואין לשתות רק מן הבקר (ולא מהערב), אך שאר האיסורים הנוהגים ביום כיפור ותשעה באב (רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה) אינם נוהגים בתעניות אלו.
הגיע ראש חדש כסליו ולא ירדו גשמים - בית דין גוזרין שלש תעניות על הצבור; אוכלין ושותין משחשיכה, ומותרין במלאכה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה.
שלב שני של התעניות הוא כאשר חוסר הגשמים מתמשך עד ראש חודש כסלו, ואז גוזרים בית הדין על כל הציבור להתענות שלש תעניות, שני-חמישי-שני מיום ב' בכסלו. גם תעניות אלו הינן ''קלות'' ודיניהם שווה לתענית יחידים. 
 

הנושא

מיד לאחר המשנה מנסה הגמרא להבין את המונח ''יחידים'':
מאן יחידים? אמר רב הונא: רבנן.
היחידים הם תלמידי חכמים, ועליהם נאמר הדין במשנה כי הם מתחילים להתענות תענית על הגשמים משבעה עשר במרחשון.
נלמד שתי ברייתות המובאות בעמוד ב' המתייחסות לתענית יחידים המוזכרת במשנה.
הברייתא הראשונה עוסקת בתלמיד המנסה להפקיע עצמו מסטטוס תלמיד, לצורך דין תענית:
תנו רבנן: אל יאמר אדם תלמיד אני, איני ראוי להיות יחיד אלא: כל תלמידי חכמים יחידים.
הברייתא קובעת כי אין תלמיד חכם רשאי ''להצטנע'' ולהחליט כי אינו ראוי להיקרא יחיד לצורך תעניות על חוסר גשמים, אלא כל מי שמוגדר כתלמיד מוגדר באופן אוטומטי גם כ''יחיד'' כדי להיות חלק מתענית זו.
אי זהו יחיד ואיזהו תלמיד? יחיד - כל שראוי למנותו פרנס על הצבור, תלמיד - כל ששואלין אותו דבר הלכה בתלמודו ואומר, ואפילו במסכת דכלה.
למרות שהגמרא בתחילתה קבעה כי היחידים הינם תלמידי חכמים, הרי שהברייתא ממשיכה ומדייקת הגדרות אלו:
יחיד הינו תלמיד חכם היודע לענות על כל שאלה שתישאל, ולכן הוא ראוי להימנות רב על ציבור, למרות שעדיין לא מונה בפועל לתפקיד זה. לעומת זאת ''תלמיד'' מוגדר כחכם היודע לענות על שאלות בסוגיות בהן עוסק באותו זמן, אך לא יודע לענות על כל שאלה בנושאים אחרים.
מהגדרות אלו אנו למדים כי "תלמיד" הינו ברמה הפחותה מ''יחיד'', אך למרות זאת אין הוא פטור מתענית היחידים.
הברייתא השניה עוסקת בכיוון השני – מתי אדם יכול להחשיב עצמו יחיד או תלמיד (לא להצטנע, אלא להיכלל בקטגוריות אלו).
תנו רבנן: לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד - עושה, תלמיד - עושה, דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר: עושה, וזכור לטוב. לפי שאין שבח הוא לו, אלא צער הוא לו.
רבי מאיר בברייתא פוסק כי אדם אינו יכול ''להחליט'' שהוא ראוי להיקרא יחיד ולהצטרף לתעניות יחידים, וגם אינו יכול ''להחליט'' כי הוא תלמיד, ולמשל להתלבש לפי קוד לבוש" המתאים לתלמיד, שכן, זו יוהרא וגסות רוח כלשונו של רש''י. רק אם הוא עונה על הקטגוריות שלמדנו בברייתא הקודמת ראוי ונכון להיכלל באותן קבוצות.
רבי יוסי חולק על הקטע הראשון (ומסכים לקטע השני ביחס לתלמיד) וסובר כי כל אחד יכול להצטרף לתעניות יחידים ואין זו גסות רוח, כיוון שתענית גורמת לצער, ואין היא מהווה גסות ויוהרה.
ישנה לשון אחרת של הברייתא המייחסת דעות אלו לתנאים אחרים (רבי שמעון בן אלעזר ורבן שמעון בן גמליאל). 
 

מהו המסר

למדנו היום כי אדם צריך להכיר את מקומו בחיים. לדעת מהי הוא ''שווה'', לאיזו קטגוריה הוא שייך, ולא לברוח מכך, ולא להסתפח לציבור לא לו. מצד אחד למדנו כי אל לו לאדם המוגדר כתלמיד חכם להצטנע ולהחליט שאינו מתאים ואינו ראוי להשתייך לקבוצת המתענים ב''תעניות יחידים''. מצד שני, אין לאדם להחליט שהוא תלמיד חכם או מוגדר כיחידי, למרות שאינו ראוי לכך.
מסר זה חשוב לשתי אוכלוסיות. יש אנשים אשר כל הזמן ''מנמיכים'' את קומתם, קובעים כי אינם ''שווים'' ולא ראויים, ומחשבות אלו מנמיכות גם את עשייתם ותחושתם בחיים. אדם היודע ומכיר את תכונותיו הטובות, את יכולותיו המעולות אינו שחצן וגאוותן. ומנגד אדם אשר כל הזמן מנמיך את עצמו, חושב שאינו שווה מאומה וכדו', גורם להנמכת הציפיות מעצמו ומוריד את המורל והמצב רוח שלו, דבר שבסופו של דבר יגרום לעשייה קטנה ולא ראויה לרמתו ודרגתו.
מנגד, יש אנשים בעלי ביטחון גדול מידי, שחושבים כל הזמן שהם מעבר למה שהם באמת, ומכניסים עצמם לקבוצות לא להם באופן גס ויהיר, תכונה אינה ראויה ומחדירה יוהרה וגאווה גדולה לאדם.
יש להבהיר כי שאיפות גדולות הינן טובות וחשובות. רצוי לאדם '''לשאוף לגדולות'', לרצות להתקדם, לעלות ולהשתפר כל הזמן, אך בד בבד להכיר את מקומו, ולא לחשוב כי הוא נמצא ושייך כבר לקבוצת אנשים שאינה ברמתו ובמידותיו.
אחד מארבעים ושמונה דברים שהתורה נקנית בהם כנאמר במסכת אבות (ו', ו') הוא ''המכיר את מקומו''. זהו אדם המכיר את ערכו האמיתי. מכיר את מעלותיו ואת חסרונותיו. מודע לדברים שהוא יודע, ויותר מכך, שהוא מודע גם לדברים שעדיין אינו יודע. אם אדם מכיר את מקומו, ירצה להשלים את ידיעותיו החסרות ולהתקדם מעלה מעלה. 
 
 
ולע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]