סקר
איך אתה לומד דף יומי?






 

סולידריות / רפי זברגר

תענית יא ע''א

 

הקדמה

בדף הקודם התחלנו ללמוד כיצד יש להתנהג במקום שיש אנשים המתענים, והאדם עצמו לא מתענה מסיבה זו או אחרת:
שכח ואכל ושתה - אל יתראה בפני הצבור, ואל ינהיג עידונין בעצמו, שנאמר (בראשית מ''ב, א'): וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאוּ. אמר להם יעקב לבניו: אל תראו עצמכם כשאתם שבעין לא בפני עשו ולא בפני ישמעאל, כדי שלא יתקנאו בכם.
בזמן שהיה רעב בארץ וגם במצרים, היה שלב שבו ליעקב ובניו עדיין היו מאכלים דיים, ובכל אופן ציווה יעקב לבניו לרדת מצריימה כדי לקנות אוכל, בכדי שבני עשו ובני ישמעאל שהיו בני דודים שלהם, לא יראו אותם שבעים ויתקנאו בהם. מכאן נלמד מסר כללי לחוש את הסובבים אותנו, ולמשל לא לצער אנשים שאין להם די אוכל, או אנשים שמתענים, בכך שמראים להם אוכל או אוכלים בשכנותם.
 

הנושא

הגמרא בדף שלנו ממשיכה במסרים הנובעים מאותו עיקרון:
אמר רב יהודה אמר רב: כל המרעיב עצמו בשני רעבון ניצל ממיתה משונה, שנאמר (איוב ה', כ') בְּרָעָב פָּדְךָ מִמָּוֶת וּבְמִלְחָמָה מִידֵי חָרֶב: מרעב מיבעי ליה! אלא הכי קאמר: בשכר שמרעיב עצמו בשני רעבון - ניצול ממיתה משונה.
אם יש רעב במקום מגוריו של אדם, אפילו שיש לו מספיק אוכל, ''יש עניין'' להשתתף עם הציבור ולא לאכול הרבה (''להרעיב'' בלשונו של רב יהודה), ובכך הוא גם מציל את עצמו ממיתה משונה.
אמר ריש לקיש: אסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון, שנאמר וליוסף ילד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב.
ריש לקיש מוסיף ופוסק כי אין ליהנות מתשמיש המיטה (או מכל הנאה אחרת) בשעה שבני אדם בסביבתו נאנקים מהרעב ומהחוסר. הלכה זו נלמדה מיוסף אשר ידע כי הולכות להיות שנות רעב והוליד את ילדיו לפני בוא שנות הרעב.
תנא: חסוכי בנים משמשין מטותיהן בשני רעבון.
הברייתא מסייגת את הלכת ריש לקיש וקובעת כי במקרים מסוימים מותר לשמש מיטתו. כאשר אדם טרם קיים את מצוות פרו ורבו (מחלוקת האם בן ובת או שני ילדים) – מותר לשמש מיטתו כדי לקיים מצווה זו.
תנו רבנן: בזמן שישראל שרויין בצער ופירש אחד מהן, באין שני מלאכי השרת שמלוין לו לאדם, ומניחין לו ידיהן על ראשו, ואומרים: פלוני זה שפירש מן הצבור - אל יראה בנחמת צבור.
ברייתא נוספת מדברת על אדם שאינו משתתף בצרת הציבור כשהם מתפללים או מתענים ופורש מהם, מובטח לו שאינו רואה גם שלב ההצלה והישועה של הציבור. יש להעיר כי אם אין לו אפשרות שיתוף עם הציבור (משום מה אינו יכול להתפלל או להתענות עמם) אין חובה שיישאר אלא יכול לפרוש מהם.
תניא אידך: בזמן שהצבור שרוי בצער אל יאמר אדם: אלך לביתי ואוכל ואשתה, ושלום עליך, נפשי, ואם עושה כן - עליו הכתוב אומר (ישעיהו כ''ב, י''ג): וְהִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן אָכֹל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת יָיִן אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת, מה כתיב בתריה (י''ד): וְנִגְלָה בְאָזְנָי ה' צְבָאוֹת אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן אָמַר אֲדֹנָי ה' צְבָאוֹת
ברייתא אחרת מפרטת יותר את המסר הקודם, וקובעת שאדם גם אינו רשאי לפרוש מן הציבור ולעשות בביתו כרצונו, בבחינת ''שלום עליך נפשי'', אני בביתי יעשה כרצוני בלא שום קשר למצב הכללי של העם והציבור. גם כאן הברייתא מצטטת פסוק מישעיהו הקובע כי הנוהג כך, אחת דתו למות, קודם שהציבור יראה בנחמה והוא לא יזכה לכך
... יצער אדם עם הצבור. שכן מצינו במשה רבינו שציער עצמו עם הצבור, שנאמר (שמות י''ז, י''ב): וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ. וכי לא היה לו למשה כר אחד או כסת אחת לישב עליה? אלא כך אמר משה: הואיל וישראל שרויין בצער - אף אני אהיה עמהם בצער,
ממשיכה הגמרא ולומדת אף ממשה רבנו אשר ציער עצמו במלחמת עמלק וישב על אבן, ולא על כרית נוחה, כדי להיות ''שותף בצערם של הלוחמים''.
וכל המצער עצמו עם הצבור - זוכה ורואה בנחמת צבור.

הגמרא מקבילה באופן ניגודי את האדם אשר כן משתף עצמו בצער הציבור. בניגוד לאדם שאינו משתף עצמו עם הציבור בצרתו, שלמדנו לעיל שאינו רואה בנחמת הציבור, הרי שאדם אשר כן משתתף בצערם – זוכה ורואה גם בנחמה, הצלה וישועה של הציבור.
שמא יאמר אדם: מי מעיד בי? - אבני ביתו של אדם וקורות ביתו של אדם מעידים בו, שנאמר (חבקוק ב', י''א): כִּי אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה. דבי רבי שילא אמרי: שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם הן מעידין עליו, שנאמר (תהילים צ''א, י''א) כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ: . רבי חידקא אומר: נשמתו של אדם היא מעידה עליו, שנאמר (מיכה ז', ה'): כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ: , ויש אומרים: אבריו של אדם מעידים בו, שנאמר (ישעיהו מ''ג, י'): אַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה' וְעַבְדִּי אֲשֶׁר בָּחָרְתִּי לְמַעַן תֵּדְעוּ וְתַאֲמִינוּ לִי וְתָבִינוּ כִּי אֲנִי הוּא לְפָנַי לֹא נוֹצַר אֵל וְאַחֲרַי לֹא יִהְיֶה .
בקטע זה עוסקת הגמרא בשאלה ''מי יודע''. מי יודע אם אדם ישתתף או לא ישתתף עם הציבור, אם עושה ונוהג בדרכיו בתוך ביתו או בצנעה. על כך מביאה הגמרא מספר ''עדים'' אשר יכולים להעיד על התנהגותו של האדם. אבנים וקורות הבית ''המספרים'' לנו מה אדם עושה בביתו. גם מלאכים אשר מלווים את האדם בכל דרכיו (מעניין) יכולים לשמש כעדים. ושתי דעות נוספות המספרות על ''עדים עצמיים'' שבתוככי האדם עצמו. נשמתו או איבריו של האדם הם הם, בסופו של דבר ''יספרו'' ויעידו כנגדו.
 

מהו המסר

כל המקורות לעיל מלמדים אותנו על מידת הסולידריות וההזדהות שיש לאדם לנהוג כלפי סביבתו, כלפי עמו וכלפי הציבור. אין אדם רשאי להתבדל ולפרוש מציבור שנמצא במצב מסוים, הן במצב של צער, צרה ויגון, אך גם במצב של שמחה ורוממות רוח, ולומר ''שלום עלייך נפשי''. אני עושה בתוך שלי כרצוני, מבלי להתייחס לסובבים אותי ולציבור אליו אני שייך. תחושת השייכות מחייבת את האדם להיות עם הציבור. לחוש את תחושותיו ולחוות ביחד עמו את המצב. וכל הנוהג כך – זוכה ורואה בנחמת הציבור ובשמחתו. 
 
 
ולע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: rafi.zeberger@gmail.com

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר