רגישות / רפי זברגר

תענית יג ע''א-ע''ב

הקדמה

הגמרא ממשיכה בדיני תענית, ומשווה דינים אלו לדיני אבלות:
אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא: כל שהוא משום אבל, כגון תשעה באב ואבל - אסור בין בחמין בין בצונן. כל שהוא משום תענוג, כגון תענית צבור - בחמין אסור, בצונן מותר.
רפרם אמר בשם רב חסדא כי ישנם הבדלים בין דיני רחיצה בימי אבלות, הן פרטית על שבעת קרוביו של אדם, והן ציבורית, כמו למשל תשעה באב, לדיני רחיצה בימי תענית. בימי אבלות אין לרחוץ כלל, גם לא במים קרים, לעומת תעניות, בהם יש איסור רחיצה במים חמים, אבל במים קרים מותרת רחיצה.
 

הנושא

הגמרא דנה בדברי רב חסדא, מביאה הוכחות ומקשה עליו סתירות, נלמד אחת מן הקושיות:
תא שמע, דאמר רבי אבא הכהן משום רבי יוסי הכהן: מעשה ומתו בניו של רבי יוסי בן רבי חנינא, ורחץ בצונן כל שבעה!
הגמרא מקשה סתירה על דברי רב חסדא מדבריו של רבי אבא הכהן שאמר בשם רבי יוסי הכהן. הוא סיפר על אסונות שפקדו את רבי יוסי בן רבי חנינא, שמתו לו מספר בנים, ובימי אבלותו על בניו רחץ במים צוננים בכל ימי השבעה. "מעשה רב" זה סותר את דברי רבי חסדא האומר כי בימי אבלות אין לרחוץ אפילו במים קרים.
התם כשתכפוהו אבליו הוה.
עונה הגמרא כי אסונות אלו תכפו את רבי יוסי בן רבי חנינא זה אחר זה, ומכיוון שכך, יש לו היתרים שבאבלות ''רגילה'' אין מתירים, ולכן רחץ במים קרים. מוכיחה הגמרא דין זה מברייתא:
דתניא: תכפוהו אבליו בזה אחר זה, הכביד שערו - מיקל בתער, ומכבס כסותו במים. אמר רב חסדא: בתער - אבל לא במספרים, במים - ולא בנתר ולא בחול.
פוסקת הברייתא ורב חסדא מפרשה, כי אדם אשר ל''ע תכפו עליו צרות ואבלות זה אחר זה, ועקב כך גדלו שערותיו מאוד, וגם אין לו בגדים ללבוש, הרי שיש קולות בדיני אבלות. מותר לו לספר את ראשי שערותיו בשינוי על ידי תער (אם לא חותכים את עיקרי השערות אין איסור תער), וכן הותר לו כיבוס בשינוי, כך שלא משתמש בסבון כביסה אלא רק במים.
אמר רבא: אבל מותר לרחוץ בצונן כל שבעה, מידי דהוה אבשרא וחמרא.
רבא חולק על רב חסדא ומשווה דיני רחיצה בימי אבלות לדין אכילת בשר ושתיית יין. ולכן, כשם שמותר לאבל לאכול בשר ולשתות יין בשבעת ימי אבלותו כך מותר לו לרחוץ במים קרים בימים אלו.
מיתיבי: אין הבוגרת רשאה לנוול את עצמה בימי אבל אביה. הא נערה - רשאה. מאי לאו - ברחיצה, ובמאי? אילימא בחמין אין הבוגרת רשאה, והאמר רב חסדא: אבל אסור להושיט אצבעו בחמין! אלא לאו - בצונן.
מקשה הגמרא סתירה לכאורה מברייתא על דברי רבא. הברייתא פוסקת כי בחורה בוגרת המבקשת למצוא לעצמה חתן, אינה רשאית ''לנוול'' עצמה אפילו לא בימי אבלותה על אחד משבעת קרוביה. מבינה הגמרא בשלב השאלה כי כדי לא להיות ''מנוולת'' יש להתרחץ במים קרים, שהרי רחיצה במים חמים בוודאי נאסרת גם לבוגרת. אם כן אנו רואים כי מותר לבוגרת לרחוץ במים קרים בימי אבלותה, ומסיקים מהברייתא כי לנערה שעדיין ''אינה בשלה'' להינשא בשלב זה של חייה (למרות שבאמת מותר לה להתחתן, אך לא נאריך בכך) יש איסור רחצה גם במים קרים, בניגוד לדעתו של רבא המתיר לאבל לרחוץ במים קרים בימי אבלותו.
לא, אכיחול ופירכוס.
דוחה הגמרא את הסתירה ומיישבת כי "לא להיות מנוולת'' אין הכוונה שמותר לרחוץ במים קרים אלא ההיתר להתאפר. בוגרת מותר לה להתאפר בימי אבלותה, כדי שלא תתנוול אפילו בימי צער ויגון, אך לנערה אסור להתאפר.
בכל מקרה, אין סתירה מברייתא זו לדעתו רבא המתיר לרחוץ במים קרים בימי אבלות. .
... איכא דאמרי, אמר רבא: אבל אסור בצונן כל שבעה. - מאי שנא מבשר ויין?
יש הגורסים הפוך בדברי רבא, כך שהוא סובר כמו רב חסדא כי אבל אסור לרחוץ בימי אבלותו אפילו במים צוננים.
לפי זה יש להבין מדוע הותר לאבל לאכול בשר ולשתות יין, לכאורה גם רחיצה במים קרים וגם אכילת בשר ושתית יין מענגים את האדם. ועל כך עונה הגמרא:
התם לפכוחי פחדיה הוא דעביד.
תשובת הגמרא מעניינת ביותר. אכילת בשר ושתיית יין גורמים לאדם ''להפיג דאגתו ויגונו'' אך לא ממש מענגים את האדם. לעומת רחיצה, אפילו במים קרים, הגורמת ממש לתענוג, וזו נאסרה בימי אבלות. 
 

מהו המסר

למדנו היום מספר היתרים בימי אבלות של אדם לשבעת קרוביו:
1. אם תכפו אבלות על אדם ל''ע, והוא בצער גדול משערותיו הארוכות, ומכך שאין לו בגד ללבוש, הותר להסתפר ולכבס בשינוי. להסתפר בראשי שערותיו בתער, ולכבס במים ללא סבון כביסה.
2. מותר לבוגרת היושבת בימי אבלותה על קרוביה להתאפר, הגם שבדרך כלל נאסרה פעולה זו לאבלים, מתוך דאגה לזיווגה המתאים.
3. מותר לאבלים לאכול בשר ולשתות יין, למרות שאנו מכירים את הכלל ''אין שמחה אלא בבשר ויין'', אך אכילת בשר ושתיית יין בימי אבלות נובעים מתוך רצון להפיג את הדאגה והיגון, ולא מתוך שמחה ועונג, ולכן הותרו.
4. לרבא בלישנא הראשונה הותר אף לרחוץ במים קרים בימי אבלות מאותה סיבה שהותר לאכול בשר ולשתות יין כמוסבר בסעיף הקודם.
אם כן אנו רואים עד כמה ''דואגים'' חכמינו לבריאות הנפשית של האדם. למרות מנהגי אבלות המונעים מן האבל להתענג ולשמוח, יש היתרים במקרים מסוימים, מתוך הבנה שיש מציאויות חזקות, הגורמות לצער גדול יותר אשר ממנו יש להימנע.
נלמד מכך שאין להחליט ''החלטות גורפות'' מבלי לבחון ברגישות ובעדינות מצבים שונים, המחייבים הסתייגויות מן ''ההחלטה העקרונית והגדולה''. נשתדל להפנים מסר זה, ולבחון כל מצב לגופו של עניין בטוב טעם ודעת.
 
 
ולע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]