חִצַּי בְּךָ, חִצַּי!
תענית כה ע"א
"אמר לי: בהאי אגרא דאמרת לא בעינא - יהיבנא לך לעלמא דאתי תליסרי נהרוותא דמשחא אפרסמון דכיין, כפרת ודיגלת, דמענגת בהו. אמרי לקמיה: האי, ותו לא? - אמר לי: ולחברך מאי יהיבנא? - אמרי ליה: ואנא מגברא דלית ליה בעינא? מחיין באסקוטלא אפותאי, ואמר לי: אלעזר ברי, גירי בך, גירי!".
רבי אלעזר קיבל את יסוריו באהבה, ובשכר זה נתן לו הקב"ה י"ג נהרות של שמן אפרסמון.
הקשה רבי אלעזר, רק שלש עשרה ולא יותר?!
רבי אלעזר לא היה מאותם המקבלים אצבע של זהב ועדיין מתלוננים ודורשים את כף היד כולה. אלא כך תמה רבי אלעזר, היות שאין קץ לטובו של הקב"ה מדוע זה מצמצם הוא את טובו המוענק לאוהביו?
ענהו הקב"ה: ומה אתן לחבריך? – נהרות השמן הנוספים שמורים להם.
ענהו רבי אלעזר: וכי ביקשתי מאדם שאין לו?! שוב, לא היתה זו חוצפה של רבי אלעזר אלא תמיהה אמיתית – היד ה' תקצר מלהעניק גם לו וגם לאחרים מבלי מידה ושיעור?! מי שבידו מדפסת הכסף אינו מוגבל במזומנים!
הכהו הקב"ה מכת אצבע במצחו של רבי אלעזר ואמר לו, אלעזר בני, חִצַּי בְּךָ, חִצַּי!
למה לא ענהו הקב"ה תשובה לשאלתו? הרי ה' – לֹא אָדָם הוּא (שמואל א טו, כט) שכאשר אין בידו תשובה הוא עובר לפסים של תקיפה אישית!
אלא שלא גְּעָרָה היא זו אלא תשובה שלמה. מכת האצבע במצחו משמעהּ היתה, אינך מבין אלעזר בני! חִצַּי בְּךָ, חִצַּי! – כלומר הבנתך חצויה ושגויה! אתה מבדיל בינך לבין חבריך כאילו גופים שונים אתם, ולא כך הדבר! שהרי מבואר במדרש תנחומא: (פרשת כי תשא סימן יב) "עד שאדם הראשון מוטל גולם הראה לו הקב"ה כל צדיק וצדיק שעומד מזרעו, יש שתלוי בראשו ויש תלוי בשערות ויש בצוארו ויש בשתי עיניו ויש בחוטמו ויש בפיו ויש באזניו ויש בזרועו", כלומר שהאנושות כולה, בני האדם כולם, אינם אלא חלקי נשמה כללית אחת – נשמתו של אדם הראשון. וכבר רמזתי לך זאת בתחילה באומרי לך: "אלעזר בני, ניחא לך דאפכיה לעלמא מרישא? אפשר דמתילדת בשעתא דמזוני". כי לא ניתן לברוא שוב רק אותך בנפרד. כל העולם הוא גוף אחד ומאוחד, וצריך לאתחל מחדש את כולו כאחד. וכדברי רבי אבהו בבראשית רבה פרשה ג: "שהיה הקדוש ברוך הוא בורא עולמות ומחריבן".
ובזה מתורצת קושית רבי אלעזר. היות שאדם אחד הוא, ואחד בגימטריה י"ג, מקבל הוא י"ג נהרות. אבל האמת בשלמותה היא: מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ (תהלים לא, כ), את השפע האינסופי קבל יקבל, אך כגוף אחד יחד עם חבריו. וזה פירוש מה שענהו הקב"ה: ולחברך מה אתן – שאר השפע הוא חלקם של חבריו, והוא אינו מצמצם את חלקו, אלא מגדיל את שכרו הכולל עד בלי שיעור.
לבסוף הפיק רבי אלעזר את הלקח שהרי ענין זה עצמו נאמר בשם רבי אלעזר בסיום מַסַּכְתֵּנוּ:
"אמר עולא ביראה אמר רבי אלעזר: עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים, והוא יושב ביניהם בגן עדן, וכל אחד ואחד מראה באצבעו, שנאמר (ישעיהו כה, ט) וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ, זֶה ה' קִוִּינוּ לוֹ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ".
מסביר המפרש: "מחול - סביב, לשון מחול הכרם", כך לשון המשנה במסכת כלאים תחילת פרק ד'. לעתיד לבוא נהנים הצדיקים מזיו השכינה ביושבם במעגל. אף צדיק אינו נעדר כי אם יחסר אין זה רצף של מחול אלא נקודות מובדלות של נשמות נפרדות. לעתיד לבוא תתאחד נשמת הכלל לשלמות אחת נפלאה. ומרחק כל צדיק ממקור האור זהה, כי חשיבות כל חלק לצורך יצירת הכלל - זהה.
ולא זו בלבד, אלא שאמרו במסכת סנהדרין: (דף צז ע"א) "תניא רבי יהודה אומר: דור שבן דוד בא בו ...האמת נעדרת. שנאמר: (ישעיהו נט, טו) וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת. מאי ותהי האמת נעדרת? אמרי דבי רב: מלמד שנעשית עדרים עדרים והולכת לה". כלומר שכל עדר ועדר לבדו, כל עֵדָה וְעֵדָה, כל מגדר ומגדר, חושב שכל האמת נמצאת רק אצלו. ואולם הצדק העליון קיים בערכים מנוגדים. בית שמאי למשל מקפידים על האמת, ולכן לשיטתם מצוה לשבח את יופיה של כלה רק כפי שהיא. ואילו בית הלל מחשיבים יותר את השלום, ולשיטתם כיצד מרקדין לפני הכלה – כלה נאה וחסודה. תלמיד בית שמאי גוער בתלמיד בית הלל הכיצד מזלזלים אתם באמת שהיא חותמו של הקב"ה! עונהו רעהו וכיצד מזלזלים אתם בשלום שהוא שמו של הקב"ה!
ואילו המשיח נקרא מִגְדַּל עֵדֶר, כך תרגם יונתן בספר מיכה (ד, ח). לְגַדֵּל פירושו לשזור ולקלוע. תפקיד המשיח הוא לשזור ולקלוע יחד – עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל הָעֲדָרִים (בראשית כט, ח). עד כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים (ישעיהו יא, ט). לכל ים ייחוד משלו "שלא שוה טעם דג העולה מעכו לטעם דג העולה מצידון" (ספרי דברים פרשת עקב פיסקא לט, יא), ועדיין מחוברים כל הימים מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד (בראשית א, ט), נושקים הם זה לזה ולים אוקיינוס.
בדומה לכך נושא כל עדר ועדר חלק מגילוי של הקב"ה.
וכאשר כל צדיק וצדיק מראה באצבעו לעברו של הקב"ה ואומר הִנֵּה אֱלֹקֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ – הוא גם מראה באצבעו לעבר רעהו המנוגד לו היושב בדיוק מהעבר השני של המעגל. כי גילוי השכינה שנשא רעהו המנוגד לו היא היא השלמת הגילוי שֶׁחָסַר לו בזמן ההסתר.
