לא לצער או לא להחטיא?
הרב דב קדרון
תענית כד ע"א
רבי יוסי דמן יוקרת לא חס על בתו. הייתה לו בת בעלת יופי, ופעם ראה אדם שפרץ את הגדר כדי לראותה, וכששאל אותו מה הוא עושה, ענה לו שאם לא זכה להתחתן איתה הוא רוצה לפחות לראות אותה, וכאשר שמע זאת אמר לה: בתי, את מצערת את הבריות, שובי לעפרך ואל ייכשלו בך בני אדם.
המהרש"א מסביר שרבי יוסי דמן יוקרת אמר שני דברים: א. שהיא מצערת את אותם אנשים שרוצים להתחתן איתה ולא מתאפשר להם. ב. שאנשים נכשלים ויכולים לבוא לידי איסור, כמו שכתוב בספר בן סירא (יבמות סג,ב) כי בתואר אשה יפה רבים הושחתו. אמנם, מוסיף המהרש"א, שלא יפה עשה לקללה שתשוב לעפרה בשביל הסיבות הללו, והראיה מאברהם אבינו עם שרה אשתו, שגם הייתה יפה מאוד ולא עשה כן.
מרן הרב קוק זצ"ל (מובא בלקט ביאורי אגדות) כתב שמסדר הדברים ניתן ללמוד את ערכם ומשקלם של העניינים המוסריים, כי הסיבה העיקרית שגרמה לרבי יוסי דמן יוקרת לעשות את שעשה, הייתה כדי לא לגרום צער לבריות, ומכאן שהערך של לא לצער את הבריות גדול יותר מכל ערך מוסרי אחר. שהרי לכאורה על פי מה שאמרו חז"ל שהמחטיא את האדם גדול יותר מן ההורגו היה צריך רבי יוסי לומר שבתו תשוב לעפרה קודם כל מפני שנכשלים בה בני אדם בחטא, אולם זאת לא הייתה הסיבה העיקרית למעשהו, משום שאותם אנשים שנכשלים עושים זאת כתוצאה מבחירה שלהם, והם אלו שגורמים את הרעה לעצמם, אבל צער בא לפעמים גם בעל כרחו של אדם, ולכן זאת הייתה הסיבה העיקרית שגרמה לה להידחות, ורק בדרך אגב הרוויחה גם שלא נכשלו בה בחטא.
