תחושות טובות / רפי זברגר

תענית כו ע''ב

הקדמה

אנו מתחילים את הפרק האחרון של המסכת. המשנה הארוכה והיחידה בפרק עוסקת בנושאים שונים: זמני ברכות כוהנים שאחד מהם הוא ''מעמדות'', והמשנה ממשיכה בהסבר המעמדות, תעניותיהם, וקריאת התורה שלהם.
לאחר מכן מפרטת המשנה את הזמנים בהם לא היה סדר מעמדות, ואחד מזמנים הללו הוא ''יום שיש בו קרבן עצים''. לאור זאת מרחיבה המשנה בנושא קרבן עצים.
מכיוון שעסקנו במסכת זו בהרחבה בעניין תעניות של עצירת גשמים, עוברת המשנה לתאר את שקרה בתעניות החורבן של שבעה עשר בתמוז ותשעה באב, ודיני אבלות בתשעה באב.
כדי לא לסיים את המסכת (במשניות) בדברים עצובים עוברת המשנה לתאר ימים שמחים כמו יום כיפור (!) וט''ו באב. דברי רבן שמעון בן גמליאל המסבירים מדוע יום כיפור הינו יום שמחה מסיימים את המשנה הארוכה בעמוד ב'.
במאמר זה נתמקד בסיפא של המשנה העוסקת בימי השמחה. 
 

הנושא

אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים,
הגמרא (ל:) מסבירה מדוע ימים אלו היו ימים טובים. יום כיפור כיוון שהינו יום סליחה ומחילה וגם משום שבו ירד משה רבינו מהר סיני בפעם השלישית וניתנו בו לוחות שניים. לגבי ט''ו באב ישנם שישה טעמים מדוע מוגדר כיום טוב:
1. יום שהותרו השבטים להתחתן בן של שבט אחד עם בת של שבט אחר. איסור זה היה נהוג במדבר ובדור של הנכנסים לארץ, והותר בדור שלאחר מכן בט''ו באב.
2. הותרה השבועה שאסרה לבני בנימין להתחתן עם שאר השבטים לאחר מעשה פילגש בגבעה. שבועה זו חלה רק לבני אותו הדור.
3. הסתיימו למות בני המדבר שמתו בארבעים שנות שהותם במדבר עקב חטא המרגלים. בט''ו באב בשנה הארבעים ''גילו'' שעונש זה הסתיים (כל שנה בתשעה באב חפרו בני ישראל קברים ונכנסו לשם, וחלקם (בני השישים) לא יצאו ומתו שם. בשנה הארבעים יצאו כולם החוצה, ובט''ו באב (ירח מלא) הבינו שהשנה כבר לא ימותו יותר).
4. היום שבו ביטל מלך ישראל האחרון, הושע בן אלה, את השומרים שאסרו על עם ישראל לעלות לרגל לירושלים ולהקריב קרבנות בבית המקדש. "גזירת השומרים'' נגזרה בימי מלך ישראל הראשון, ירבעם בן נבט, מחשש שמא יחזור רחבעם למלוך ולשלוט בירושלים.
5. במשך תקופה ארוכה לא הותר לקבור אנשי ביתר שנהרגו במרד בר כוכבא. לאחר מספר שנים התיר המלך החדש בט''ו באב לקוברם, וגילו את הנס שעצמותיהם לא נרקבו במשך כל אותו הזמן.
6. מט''ו באב הפסיקו לכרות עצים עבור המזבח (המערכה) כיוון שהשמש כבר פחות חזקה ופחות מחממת ומייבשת את העצים, והייתה שמחה גדולה על סיום מצוות הבאת העצים לבית המקדש.
שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו, כל הכלים טעונין טבילה.
לאחר שלמדנו כי ימים אלו היו ימי שמחה, מתארת המשנה כיצד ביטאו את השמחה ומה נעשה בימי אלו.
כל בנות ירושלים הרווקות, העשירות וגם העניות, היו שואלות אחת מרעותה בגדים לבנים, כדי שלכולן תהיינה אותן בגדים, ללא הבדלי מעמדות. המשנה מציינת כי טבלו בגדים אלו, מחשש שמא חלקן נטמאו מדם נידה.
ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים, ומה היו אומרות: בחור! שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה, שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל (משלי ל''א, ל'), ואומר: תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ (שם ל''א).
הנשים הרווקות וגם הגברים הרווקים היו מגיעים לכרמים כדי לנסות ולזווג זיווגים. הבנות היו רוקדות ומצטטות את שני הפסוקים האחרונים של ספר משלי, בהם מועבר המסר כי אין להתייחס יותר מידי לחן וליופי של הנשים, אלא ליראת שמים שלהן. ולכן גם נשים פחות נאות ראויות להתחתן אם ניחנו ביראת ה'.
וכן הוא אומר (שיר השירים ג', י''א): צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ , ביום חתנתו - זה מתן תורה, וביום שמחת לבו - זה בנין בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו.
רבן שמעון בן גמליאל מסיים בציטוט מפסוק בשיר השירים, בו מציע קדוש ברוך הוא (מלך שלמה – מלך שהשלום שלו) לבנות ירושלים (ציון) "לצאת" (לבחון ולהכיר בני זוג) ביום כיפור (יום חתונה – יום מתן תורה, שקיבלו בני ישראל את הלוחות השניים) וביום בניין בית המקדש שייבנה בעזרת ה' במהרה בימנו.
 

מהו המסר

• אין שמחה יותר גדולה מלזווג זיווגים. בימים הכי שמחים לעם ישראל, אנו רוצים לגרום שמחה גדולה לבנות ישראל למצוא את זיווגם המתאים והנכון. דווקא ביום הקדוש ביותר לעם ישראל, יום שבו מקריבים קרבנות, מתפללים ומבקשים סליחה ומחילה מבורא עולם, הוא היום הנכון לשמח ולשמוח עם בנות ישראל.
נשתדל גם אנו ''להרים את הראש'' במשך כל השנה, ולנסות לבחון ולהציע בנים לבנות ובנות לבנים.
במיוחד בדור שלנו, יש אתגר גדול להשתתף ולסייע במצווה זו של מציאת בן/בת זוג.
• למדנו היום שגם, ואולי דווקא בימי ואירועים משמחים, אנו משתדלים מאוד לשמור על כבודם של אנשים, ובמקרה זה על כבוד הנשים. הן אינן באות עם בגדים מהודרים ומצועצעים, שהן קנו במחירים גבוהים, אלא כולן באות עם אותן בגדים, באותו צבע לבן ופשוט, והכול כדי לגרום לכולן, גם לבני המעמד הנמוך תחושות טובות, שכך בעז''ה תוכלנה כולן למצוא את זיווגם המתאים. 
 
 
ולע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]