תקווה ועוד תקווה / רפי זברגר

תענית לא ע''א

הקדמה

במשנה בדף כ''ו למדנו על יציאת בנות ישראל לחולל בכרמים בט''ו באב, כדי למצוא בן זוג מתאים עבורן. הברייתא בגמרא המסיימת את המסכת מרחיבה בנושא, ועל כך נדון במאמרנו. 
 

הנושא

תנו רבנן: יפיפיות שבהן מה היו אומרות - תנו עיניכם ליופי, שאין האשה אלא ליופי.
כל אשה התייחסה ל"תכונה החזקה" שלה. נשים שהקדוש ברוך חנן אותן ביופי, מראות את יופיין, ומצפות מבן הזוג לבחור אותן לאור תכונה זו.
מיוחסות שבהן מה היו אומרות - תנו עיניכם למשפחה, לפי שאין האשה אלא לבנים.
נשים שהיופי פחות בולט אצלן, אך הן מיוחסות ל''משפחות מכובדות'' מבליטות את הפן הזה בהצגתן לפני הבנים.
מכוערות שבהם מה היו אומרות - קחו מקחכם לשום שמים, ובלבד שתעטרונו בזהובים
נשים שלא ניחנו ביופי מיוחד, וגם אינן מיוחסות דיין, מבקשות להבליט את מידת יראת שמים שלהן. הן קוראות לבנים לשים עינם על מידה זו, שנקנתה בעמל רב. על נשים אלו דברה המשנה, כפי שלמדנו בתחילת הפרק( כ''ו:)
... ומה היו אומרות: בחור! שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה, שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל (משלי ל''א, ל').
מסיימת הגמרא את המסכת בדבריו של עולא ביראה בשם רבי אלעזר:
עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים, והוא יושב ביניהם בגן עדן, וכל אחד ואחד מראה באצבעו, שנאמר (ישעיהו כ''ה, ט'): וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ זֶה ה' קִוִּינוּ לוֹ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ:
הנביא ישעיהו מדבר על מצב של אחרית הימים המתואר בפסוק הקודם, כאשר בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח (לא יהיה מוות יותר) וּמָחָה אֲדֹנָי ה' דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים (ישבית דמעות הבכי) וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ (לא ימצאו עוד מגדפים את עם ישראל, כיוון שכל העם יהיה בארץ ישראל). על הימים האלו מתאר עולא בשם רבי אלעזר את הפסוק שלאחר מכן, כאשר כביכול הקדוש ברוך הוא יושב בתוך מעגל של צדיקים, וכל אחד מהם מצביע על ה' ואומר: זה ה'. זהו ה' שקיווינו כל הזמן שיושיע אותנו, ואז ''נגילה ונשמחה בישועתו''.
הרב אברהם שפירא זצ''ל, הרב הראשי לישראל, אמר בשיחת יום העצמאות על הפסוק המצוטט מספר ישעיהו:
" וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ זֶה ה' קִוִּינוּ לוֹ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ", כשיש קיווי לה' ועוד פעם מקווים אל ה', אז באה גם השמחה של נגילה ונשמחה בישועתו. עלינו לגדול, בשיעור קומה רוחנית, ולהגביר חיילים לתורה גם בבית מדרשנו, ובכך נוכל למסור ולחנך דור צעיר חדש ובריא. ובעזרת ה' אור חדש על ציון יאיר ונזכה לחזות עין בעין בישועת ה' על עמו ונחלתו.
לאור דברים אלו של הרב שפירא, נוכל לומר כי עם ישראל בכל תקופת הגלות הארוכה לא התייאש. המשיך לקוות ולקוות. בעקבות כל התקוות והציפיות, נגיע בסופו של תהליך למצב של נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ.
ניתן להסביר את הקשר של דברי עולא בשם רב אלעזר לקטע הקודם ב''הקשר צורני'' של ''מחול''. דברנו על המחולות של הנשים היוצאות לכרמים בט''ו באב, ומסיימים במחול של הצדיקים היושבים כביכול סביב קודשא בריך הוא בכבודו ובעצמו ומהללים ומשבחים לשמו.
אך ניתן לקשר גם בתוכן הדברים. הבנות יוצאות לחול בכרמים, ומנסות בכל כוחם למצוא את זיווגם. אינן מתייאשות, אינן מבכות את גורלן אלא יוצאות ועושות מעשה. מקוות לטוב, מתפללות לקדוש ברוך הוא, עושות מעשה, ושוב מקוות. כך גם עם ישראל בכל הדורות, מתפלל ומקווה לישועת ה'. עוסק ועומל בתורה וביראת שמים, מקווה, ושוב מקווה ולא מתייאש. ואז בעז''ה, גם הבנות תמצאנה את בנות זוגם, וגם עם ישראל ייוושע תשועת עולמים.
 

מהו המסר

סיום מסכת תענית העוסקת ברובה בתעניות על עצירת גשמים, מסיימת בנימה של תקווה. תקווה לבנות ישראל למצוא את זיווגן, ותקווה לעם ישראל כולו לגאולה ואחרית ימים.
כחלק משרשרת הדורות של עם ישראל, נקווה, נתפלל, נלמד, נגדיל תורה ונאדירה תוך תקווה גדולה לישועה, ובעזרת ה' נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתו. 
 
 
ולע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]