מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
 

הנצחת תורם בפרהסיה

הרב צבי שפיץ

מגילה ז ע"א

שאלה:

אחד המתפללים בבהכנ"ס שנפתח לאחרונה, החליט לקנות ספר תורה מהודר לבהכנ"ס. וברצונו לדעת, האם ההנהגה הראויה יותר היא, להכניס את הס"ת מבלי לפרסם מי תרמו או אדרבה יפרסם ברבים שתרמו, למרות הכבוד שיקבל מחמת זה?

תשובה:

א. מותר לפרסם גם לכתחילה מי תרם חפץ או סכום כסף לרכישת כל דבר שבקדושה או לצורך החזקת תורה או עבור צדקה לעניים וכדומה, למרות שיכבדו אותו על כך. וכך היא דרכה של התורה – לפרסם את עושי הצדקה והחסד, וכך גם מנהג ישראל.(1)

ב. למרות ההיתר האמור, נציין שישנה הנהגה אצל אנשים צדיקים וצנועים, לתת את תרומתם בצנעה מבלי לפרסם את שמם. ובודאי שבאופן הזה שכרם גדול יותר בשמים, כי הם לא מקבלים על כך כבוד מבני אדם.
אמנם אם התורם יודע שכאשר תרומתו תתפרסם ברבים, הדבר יגרום לקנאה חיובית אצל חבריו, וימריץ אותם לתרום גם כן תרומות נכבדות לבהכנ"ס או למטרות צדקה וחסד אחרות – עדיף שיפרסם את תרומתו, ויקבל שכר רב בשמים בגלל שגרם שיתווסף מחמתו כסף לצדקה.(2)

ג. למרות ההיתר לפרסם ברבים את תרומתו, אולם אסור לתורם להתגאות ולשבח את עצמו בפני אחרים על מעשיו הטובים.(3)

ד. גבאי שאסף כספים מציבור המתפללים עבור צורכי בהכנ"ס, למרות שטרח שעות רבות באסיפת הכספים, ואח"כ טרח ברכישת המוצרים שקנאם לבהכנ"ס או בפיקוח על הפועלים שעבדו עבור בהכנ"ס – אינו רשאי להנציח את שמו על שלט שהדברים נעשו בפיקוחו ובהשתדלותו, אא"כ כל המתפללים שתרמו את כספם מסכימים לכך.

אולם לענ"ד מסתבר, שאם הגבאי גייס את כל הכספים מנדבנים שגרים במקומות אחרים, ובפרט אם טרח לשם כך ונסע לחו"ל וגייס שם כספים לצורך בהכנ"ס או למטרות צדקה אחרות – יוכל לפרסם על גבי שלט, שהבניה או מטרות אחרות שעשה עם כספים אלו נעשו בהשתדלותו.(4)
 

מקורות:

(1) כתוב בגמ' מגילה (ז.) שאסתר המלכה ביקשה מהחכמים שבדורה, שיקבעו לדורות את מגילת אסתר כחובת קריאה בפורים. וכתב שם רש"י בד"ה קבעוני, שמטרתה היתה – להיות לי לשם ע"כ. כלומר, אסתר ביקשה שיונצח בעם ישראל לדורות עולם חובת קריאת מגילת אסתר בפורים, כדי שיזכרו את מעשיה שהיו כרוכים בסיכון חייה הרוחניים והגשמיים כפשוטו, ועשתה זאת רק עבור הצלת כלל ישראל וכלשונה "כאשר אבדתי – אבדתי". וחז"ל הסכימו עם בקשתה, ואכן כך נקבע לדורות. א"כ מוכח מכאן, שאין חסרון ברצונו של אדם שיזכר שמו ויונצח לדורות פועלו החיובי למען הציבור.
כמו כן שאלה דומה לנידון דנן נשאל בשו"ת הרשב"א (ח"א, סי' תקפא) לגבי אדם שבנה מכספו הפרטי הרחבה לבית הכנסת, ורוצה להנציח את שמו בשלט שיונח בקיר בקדמת הבהכנ"ס, האם רשאי לעשות כך, מכיון שישנם מתפללים שהתנגדו לכך? והשיב הרשב"א, שודאי רשאי הבונה להנציח ברבים את תרומתו, וכך הוא מנהג ישראל. ומקורו מהתורה שפירסמה את עושי המצוה, וממנה יש ללמוד כיצד להתנהג – כי דרכיה דרכי נועם. ודוגמא לכך, מזה שהתורה פירסמה את מעשה ראובן שטרח להציל את חיי יוסף. וכן מהפירסום במגילת רות את הצדקה שנתן בועז לרות העניה בעין יפה. וכן מבואר בגמ' בב"ב (קלג:) שכתבו גזברי בית המקדש בפרהסיה, שיוסי בן יועזר הקדיש כלי אחד עם דינרים לבהמ"ק, ובנו הקדיש ששה כלים עם דינרים לבהמ"ק. א"כ אנו לומדים מכך שזוהי דרכה של התורה לכתוב ולפרסם את נותני הצדקה.
וכך גם פסק הרמ"א ביו"ד (סי' רמט, יג) וז"ל: ומכל מקום, מי שמקדיש דבר לצדקה – מותר לו שיכתוב שמו עליו שיהיה לו לזכרון – וראוי לעשות כן עכ"ל. לפיכך בנידון השאלה, ודאי שרשאי תורם ספר התורה לפרסם את שמו ברבים, וזהו מנהג ישראל, שקיים בכל תפוצות ישראל. והנה היתר זה קיים, למרות שהתורם יקבל מחמת הפירסום כבוד על כך.
(2) מבואר בגמ' ב"ב (י.) על המעלה הגדולה שיש למי שנותן צדקה בעילום שם שנקרא "מתן בסתר". ואע"פ שהגמ' שם מתייחסת יותר לצדקה לעניים, אולם משמע מהגמ' שם ובמפרשים, שככל שנתינת הצדקה ועשיית החסד תהיה באופן שהנותן לא יקבל מכך כבוד, כי אנשים לא ידעו מנתינתו כדי לכבדו, וממילא מעשיו וצדקותיו יהיו יותר לשם שמים, יקבל על כך שכר רב יותר בעולם האמת.
אמנם נלע"ד, שאם התורם יודע בודאות שאם תרומתו תתפרסם ברבים, זה יגרום לקנאת סופרים חיובית בין חבריו, שגם הם יתרמו כספים רבים בסכומים גדולים ללימוד תורה, לעניים, לבהכנ"ס וכדומה, במקרים אלו נחשב התורם לא רק בגדר "העושה" שתורם מכספו לצדקה, אלא גם בגדר "המעשה" שמחמתו נותנים אנשים נוספים כספים לצדקה. ואמר רבי אלעזר בב"ב (ט.): גדול המעשה – יותר מהעושה. נמצא שכנגד השכר שיתמעט לתורם בגלל הכבוד שיקבל עקב פירסום תרומתו, לעומת זאת יקבל שכר רב בגלל שמחמתו – הצדקה תקבל כספים רבים שלא היו מגיעים לשם בלעדיו. ואע"פ שאין לנו את המשקל לשקול את שכר המצוות, אולם מי שכוונתו לשם שמים – צריך להסתכל יותר בתועלת שתגרם לעניים ולנזקקים, מאשר לעצמו. וכמדומה שכך גם שמעתי לפני שנים רבות שהורו גדולי ההוראה מהדור הקודם הלכה למעשה.
(3) כתב הרמ"א ביו"ד (סי' רמט, יג) בשם הסמ"ג, שמי שמתפאר על הצדקה שנתן, לא רק שאינו מקבל שכר על תרומתו, אלא שעוד יענש על כך ע"כ. כלומר, אע"פ שהתבאר לעיל שמותר לאדם שישבחוהו אנשים אחרים על תרומתו, אבל אסור לו מצד עצמו להתגאות ולהתפאר בפני אנשים אחרים על מעלותיו והצדקות שנותן. כי הקב"ה שונא את בעלי הגאוה ואיננו יכול כביכול לדור במחיצתם, ולכן הוא דחוי מלפניו. לפיכך כתב הרמ"א שם, שלא רק שלא יקבל שכר על תרומתו, אלא הוא עוד ייענש על גאוותו.
(4) הפתחי תשובה ביו"ד שם (ס"ק ג) הביא בשם שו"ת אמונת שמואל (סי' לה), שכל ההיתר לפרסם את שם התורם ברבים הינו, רק כאשר הוא נתן מהכסף שלו או מהעבודה שהוא עבד בעצמו עבור בהכנ"ס או שטרח בגופו עבור הנזקקים כמו ראיותיו של הרשב"א מראובן ומבועז. משא"כ אם הכסף הגיע מציבור המתפללים, שאז אע"פ שהגבאי טרח על כך, אין לו היתר לפרסם זאת ברבים, למרות שיפרסם שרק טרח על הדבר, אא"כ ציבור המתפללים שתרמו את כספם מסכימים לכך.
אמנם נלע"ד שדברי האמונת שמואל קיימים, רק כאשר הכסף כולו או עכ"פ רובו המהותי הגיע מציבור המתפללים בבהכנ"ס, שבמקרה זה נחשב שהמתפללים בכספם עשו את העיקר וגרמו לרכישת החפץ לבהכנ"ס או לבנייתו. אע"פ שהגבאי טרח לארגן, לרכוש ולפקח על הפועלים שבנו זאת. משא"כ אם הגבאי הוא זה שטרח והביא את הכסף בבחינת יש מאין ממקומות אחרים שאינם קשורים לציבור המתפללים, נמצא שהכסף הגיע מחמתו בלבד, ולכן מה נפק"מ לציבור אם הגבאי הביאו מכספו הפרטי או מנדבן פלוני, בכל המקרים אין להם שותפות בכסף. כלומר, אין להם שותפות בממון שגרם לרכישת החפץ או לבניה וכדו'. לפיכך נידון זה נחשב ג"כ שהדבר נעשה ע"י הגבאי, ולכן יהיה רשאי לרשום את שמו על שלט בקדמת בהכנ"ס או ליד החפץ שתרם.