קיצור זמנים / רפי זברגר

מגילה ח ע''ב

הקדמה

בדפים אלו אנו עוסקים במשניות של ''אין בין''. כלומר השוואה בין שתי הלכות דומות, ומציאת המשותף והשונה ביניהם. במאמר זה נעסוק במשנה הדנה בדיני צרעת. נקדים מספר הקדמות:

• כל אדם שיש לו ''מראה צרעת'' מחויב להראותו לכהן כדי לקבוע האם ישנם גם ''סימני צרעת'' על מנת להגדירו כמצורע, או שמא אינו מוגדר כמצורע.
• אם הכהן זיהה סימני צרעת הרי שהאדם ''מצורע מוחלט'' ואז הוא טמא לכל הלכותיו ומוצא מחוץ לשלש מחנות שכינה, לויה וישראל. אך אם לא נתגלו סימני טומאה, האדם ''מוסגר'' למשך שבעה ימים, בהם חלים חלק מדיני טומאה, לבדיקה נוספת של הכהן בסיום ימי ההסגר. אם נמצאו בבדיקה השניה סימני טומאה הוא מוגדר ''מצורע מוחלט'', ואם לא, יש בדרך כלל עוד שבעת ימי הסגר שניים, שלאחריהם מתבצעת בדיקה שלישית. אם גם אז לא מתגלים סימני טומאה הוא נטהר, ואם מתגלים הסימנים – הופך להיות מצורע מוחלט.
• לאחר ריפוי נגע הצרעת ישנו תהליך טהרה של המצורע. תהליך זה מורכב מכמה שלבים הכוללים בין היתר: הבאת שתי ציפורים והזאת הדם, פריעת השער, פרימת הבגדים, גילוח שערותיו, טהרה במקווה והבאת קרבנות לבית המקדש.

משנתנו דנה בהבדלים בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט:
אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה. אין בין טהור מתוך הסגר לטהור מתוך החלט אלא תגלחת וצפרים.

• גם מצורע מוסגר נטמא ומחויב בהלכות טומאת מצורע מלבד שני דינים: פריעת השער, ופרימת הבגדים, אשר חלים על מצורע מוחלט ואינם חלים על מצורע מוסגר. הגמרא תרחיב בהשוואת מצורע מוחלט למוסגר ביחס לדינים נוספים.
• גם ביחס לטהרת המצורע באופן עקרוני שניהם (מוחלט ומוסגר) חייבים בכל תהליך הטהרה, מלבד דיני גילוח שערות והבאת שתי ציפורים החלים רק על מצורע מוחלט ואינם חלים על מצורע מוסגר.
   

הנושא

נלמד את תחילתה של הגמרא:
הא לענין שילוח [וטומאה] - זה וזה שווין. מנהני מילי?
המשנה קבעה כי ישנם רק שני הבדלים בין מצורע מוחלט למצורע מוסגר. מכך מסיקה הגמרא כי לשאר הדינים חלים דיני טומאת מצורע גם על מצורע מוסגר, ובין היתר גם דין טומאה ושילוח מחוץ לשלוש מחנות. שואלת הגמרא אם דיני טומאת צרעת אמנם שייכים גם למוסגר, מניין הסיקה המשנה כי דיני פריעה ופרימה אינם שייכים למצורע מוסגר?
דתני רב שמואל בר יצחק קמיה דרב הונא: וְרָאָה הַכֹּהֵן אֹתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שֵׁנִית וְהִנֵּה כֵּהָה הַנֶּגַע וְלֹא פָשָׂה הַנֶּגַע בָּעוֹר וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן מִסְפַּחַת הִוא וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְטָהֵר (ויקרא י''ג, ו') - טהור מפריעה ופרימה דמעיקרא.
רב שמואל בן יצחק ציטט ברייתא לפני רב הונא שבה למדו חכמים מן המילה וְטָהֵר העוסקת בטהרת מצורע מוסגר, שהמוסגר בעצם היה טהור במידת מה גם לפני "תהליך הטהרה", כלומר שאין הוא נטמא לגמרי כמו מצורע מוחלט. ומכיוון שדיני פריעה ופרימה קלים יותר משאר דיני טהרת המצורע, כנראה אלו הדינים שלא חלו עליו מלכתחילה (טורי אבן).
אמר ליה רבא: אלא מעתה, גבי זב דכתיב (שם, ט''ו, י''ג): וְכִי יִטְהַר הַזָּב מִזּוֹבוֹ וְסָפַר לוֹ שִׁבְעַת יָמִים לְטָהֳרָתוֹ וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם חַיִּים וְטָהֵר, התם מאי וטהר מעיקרא איכא?
מקשה רבא על המקור מן המילה וְטָהֵר של הגמרא. שהרי גם בדיני זב נאמרה המילה וְטָהֵר ושם אין לומר כי הזב לא נטמא לכל הלכותיו, שהרי זב שראה שלש ראיות נטמא לכל דיני זב, ואף חייב להקריב קרבנות לאחר טהרתו.
אלא: טהור השתא מלטמא כלי חרס בהיסט. אף על גב דהדר חזי לא מטמא למפרע - הכא נמי טהור [השתא מלטמא בביאה למפרע]!
ולכן מייחסת הגמרא את המלה וְטָהֵר בשני הדינים של זב ומצורע להלכות אחרות:
 אם זב ספר שבעה נקיים וטבל ונטהר, ובו ביום ראה שוב זוב, הרי שראיה זו עוקרת דין ספירת נקיים, והוא נטמא למפרע, מלבד דין אחד של טומאת היסט. כלומר, אם הזב הסיט כלי חרס בין הטבילה לראיה הנוספת, אין הכלי טמא, וזהו ''הטהרה'' הנלמד מן המילה וְטָהֵר.
 דין דומה לומדים מן המילה וְטָהֵר במצורע. שאם המצורע המוסגר נטהר ביום השביעי וטבל, ולאחר מכן נולד בו סימן טומאה העוקר את דין הטהרה, הרי שהוא טמא לכל ההלכות מלבד דין טומאת אוהל. ולכן, אם הוא שהה באוהל, בין הטבילה וגילוי הסימן טומאה החדש, הכלים שבאוהל אינם נטמאים מדין טומאת אוהל.
אם כן עדיין מחפשת הגמרא את המקור שאין דין פריעה ופרימה בטהרת מצורע מוסגר.
אלא אמר רבא: מהכא (שם י''ג, מ''ה): וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא: - מי שצרעתו תלויה בגופו, יצא זה שאין צרעתו תלויה בגופו אלא בימים.
דין זה נלמד כמעט במפורש מן הפסוק העוסק בטהרת מצורע מוסגר. דיני פריעה ופריעה המפורטים בפסוק, עוסקים במצורע ''אשר בו הנגע'', כלומר שטהרתו תלויה רק בגופו (אם נתרפא מצרעתו), ואינם שייכים למצורע מוסגר, אשר טהרתו תלויה גם בימים (אם עוברים שבעה ימים (בדרך כלל פעמיים) של הסגר ואין שינוי בסימני צרעת – המוסגר נטהר). זהו המקור לכך שאין למצורע מוסגר דיני פריעה ופרימה.
   

מהו המסר

שני הדינים אשר למדנו לעיל מן המילה וְטָהֵר מבטאים רעיון מעניין. כדי להסביר זאת נבהיר שוב את המצבים: מדובר על אדם טמא, שנמצא בתהליך טהרה, אשר הגיע כמעט לסיומו ביום השביעי לספירה. ביום זה אנו ''מתירים'' לאדם לטבול, ובכך להיטהר ''על תנאי''. אם לא ייטמא מחדש הרי טבילתו מועילה. ואם אמנם נטמא, הרי שטומאתו חוזרת למפרע (רש''י), אך בכל אופן יש דין אחד שהטהרה חלה עליו ולא ייטמא: טומאת היסט בזב, וטומאת אוהל במצורע.
ניתן אולי ללמוד מכאן על מידת הזריזות. שהרי התורה התירה ''לקצר זמנים'' ו''לנצל'' את היום השביעי כבר לטבילה במקווה, ולכן התורה גם נותנת משמעות הלכתית לקיצור זמנים זה, ומתירה חלק מן הטומאות (היסט ואוהל).  
 
 
ולע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]